פיל ג'קסון, או פיל לבן
"ג'ורדן, פיפן, שאק וקובי עשו את ג'קסון ולא להיפך. אחרי ההפסד לבוסטון בגמר, האם אתם עדיין סבורים שמדובר במאמן הכי טוב בהיסטוריה?", אמיר בוגן מסביר מדוע חשב תמיד שהמלך הוא עירום
אם אתה נזיר זן, סביר להניח שאין לך טלוויזיה, מחשב, או איי-פון. אם אתה מאמין באמת ובתמים בתורה העתיקה מן הראוי שלא תקשיב לעיתונאים, פרשנים או סטטיסטיקאים. מלים, מלים, מלים וכל מה שאתה זקוק לו זה קצת שקט וריכוז
ויכולת להתמזג עם המציאות הנגלית לעינייך. היא מה שהיא, פשוטה כמשמעה. אז איך זה שפיל ג'קסון זוכה לכל כך הרבה תשבוחות, כל כך הרבה שנים ובלי שמץ של ספק. בסוף, אפילו הוא, הזן-מאסטר, עלול להאמין למה שאומרים עליו.
ומה שאומרים על ג'קסון, וכמעט תמיד מדובר על דברי שבח, נגזר מהישגיו לאורך השנים העולים מדף הסטטיסטיקה. בתשע מתוך 12 שנותיו הראשונות כמאמן, זכה באליפות: שש פעמים בשיקגו בולס (1991-1993, 1996-98) ושלוש פעמים נוספות עם הלוס אנג'לס לייקרס (2000-02). בהחלט מספרים מרשימים - אבל מספרים כאמור לא שווים הרבה. אפילו לא שכר של 10 מיליון דולר לשנה. לא מנקודת מבטם של אנשי הזן, אלו יחפשו תמיד את מה שמסתתר מאחורי המתמטיקה.
פיל ג'קסון. זן-מאסטר, או שבעצם אין מאסטר? (איי.פי)
ומה מסתתר מאחוריה? במקרה של המאמן בן ה-63 מה שמסתתר זה הרבה רעש וצלצולים, כאלו שכנראה מפריעים גם לנו לעצום עיניים, לעשות מדיטציה ולהשתחרר באמצעותה מהתודעה הכוזבת שאימצנו לאורך השנים: "פיל ג'קסון הוא המאמן הטוב בתולדות ה-NBA". האמנם? אני מעולם לא השתכנעתי שהוא הרוויח את התואר. והשנים האחרונות שלו בלייקרס רק חיזקו את התחושה שלי.
עכשיו, עם סיומה של סדרת הגמר כושלת מול בוסטון סלטיקס, אני מרגיש מספיק בטוח בעצמי כדי לצעוק: פיל ג'קסון הוא פיל לבן. והוא לא, ממש לא אחד הגדולים בהיסטוריה, לבטח לא הטוב שבהם.
פיל ג'קסון. כדאי שיוריד את הראש קצת (איי.פי)
ג'קסון הוא מאמן טוב, לא הרבה יותר מזה. משחקי המוח שלו והתרגילים הפסיכולוגיסטיים שלו מלבים את ההתלהבות של שחקניו, אבל לא את שלי. גם שייע פייגנבוים ידוע כ'מוטיבטור' האולטימטיבי. מישהו חושב ששייע, הוא מגדולי מאמני ליגת העל שלנו? מריאנו ריברה הוא ה'קלוזר' (closer) הכי טוב בליגה, האם אי פעם הוזכר שמו כאחד ה'פיצ'רים' הגדולים בבייסבול?
וכן, ג'קסון הוא 'קלוזר' - התפקיד שלו זה להשלים את העבודה, של מישהו אחר. וכך גם ליהנות מפירותיה. כמו בבייסבול, ה'פיצ'ר' הראשון מגיש כדורים לאורך רוב המשחק ומנסה להשיג את היתרון הנחשק. ה'קלוזר' עולה בשלבי הסיום של המשחק כדי לשמור עליו ולהבטיח ניצחון. במקרה של הבייסבול, הנצחונות נרשמים לזכות ה'פיצ'ר' הפותח. במקרה של ג'קסון, הוא זה הזוכה לכל כולו של הקרדיט.
מריאנו ריברה. סוגר משחקים, לא מקבל קרדיט על נצחונות (איי.פי)
מה שמבדיל בין ג'קסון למאמנים גדולים באמת, זה הבינוניות שלו בבניית קבוצה, או ליתר דיוק חוסר הרצון שלו בעיצוב סגל - כזה שייחשב שלו, שיהיה באחריותו הבלעדית, ואיתו ירוץ מהתחלה עד הסוף.
את הקריירה שלו התחיל בשיקגו ב-1989 כיורשו של דאג קולינס, שלא הצליח להביא אליפות עם מייקל ג'ורדן וחבריו הצעירים, סקוטי פיפן והוראס גרנט. שנה לאחר מינויו, לקח ה'זן-מאסטר' את חבורת השחקנים המופלאה שלרשותו, אימץ את "התקפת המשולש" של עוזרו טקס ווינטר וכל השאר היסטוריה. אבל אל תתנו לה לבלבל אתכם.
מייקל ג'ורדן. נשא את הבולס על הגב. כולל את המאמן (Getty Images)
אחרי שלוש שנים מופלאות, לצידו של ג'ורדן. פרש האחרון והשאיר את ג'קסון לבד - זאת אומרת עם פיפן וגרנט הבשלים. המאמן נחשף פה לראשונה. ג'ורדן עשה אותו ואת הקבוצה, הרבה יותר משהוא השפיע עליה כמאמן. הנפילה הגדולה פסקה רק אחרי שג'ורדן הואיל בטובו לחזור לפעילות. עם השחקן הטוב ביותר אי פעם, זכה "המאמן הטוב ביותר אי פעם" לעדנה מחודשת. אחרי שלוש אליפויות נוספות ג'ורדן פרש, ואיתו גם ג'קסון.
ה'זן-מאסטר' רצה לנוח, לחזור לעצמו, למשפחה. בינתיים, זרמו ההצעות הנדיבות. כמעט כל קבוצה במשבר ניסתה לפתות את ג'קסון לחזור לעבוד - בשורותיה. דנבר נאגטס פנתה, אך ג'קסון סירב וכך עשה גם במקרה של הניו יורק ניקס, הקבוצה איתה היה מזוהה כל כך כשחקן. הבעלים ג'יימס דולן ביקש שיפתח את הלב והבטיח בתמורה לפתוח את הכיס. מי כן זכתה בשירותיו? הלייקרס, שאקיל או'ניל וקובי בראיינט. ג'רי ווסט ודל האריס הביאו אותם, ג'קסון ידע להשתמש בהם.
בראיינט ושאקיל באל.איי. כשג'קסון הגיע, הם כבר היו מוכנים (איי.פי)
ג'קסון הגיע שוב כ'קלוזר' וככזה הוא ייזכר ובצדק כאחד הגדולים. עם שאק וקובי - שני השחקנים הטובים ביקום במילניום הנוכחי - ובעזרת ידידו הקשיש ווינטר, הצליח לשחזר את ההצלחה משיקגו. הלייקרס דרסו את הליגה וזכו בשלוש אליפויות רצופות נוספות. פה זה נגמר ואחרי שנתיים ללא אליפות (הפסד לסן אנטוניו בחצי גמר המערב ב-04', והתמוטטות מפתיעה בגמר מול דטרויט ב-05'), התפרקה הקבוצה. שאק נשלח למיאמי. ווינטר פרש. וכך גם ג'קסון. צריך לנוח שוב.
לפני שלוש שנים הוא חזר, אחרי קריסת הלייקרס תחת רודי טומג'אנוביץ' (שמצא את עצמו קורס עם לבו המפרפר), למבחן האמיתי הגדול שלו. ג'קסון הימר על בראיינט כמקבילה המודרנית של ג'ורדן. בנה על למאר אודום כמקביל לפיפן וקוואמי בראון כמקביל לגרנט. ג'קסון לא ממש חידש, הקונספציה שלו נשארה, רק השחקנים התחלפו. ואיתם נפל גם המאמן. שתי הדחות רצופות בסיבוב הראשון בפלייאוף הן כתם, שגם העפלה לסדרת הגמר השנה לא תנקה.
ג'קסון בנה על בראיינט והפסיד (איי.אף.פי)
"היו רגעים בהם חשבתי שהגנת הסלטיקס היתה נהדרת ולפעמים חשבתי שלא שיחקנו חכם. אני חושב שיותר מהכל, קובי התחיל את המשחק עם יד חמה ואז הרגליים שלו התעייפו והוא יצא מאיפוס וזה ממש שינה את המשחק...אחד הדברים שהם עשו זה להתמקד בו ולהבטיח שלא הוא ינצח אותם. לנו לא היו הבחורים שהתעלו על עצמם במקומו", סיכם ג'קסון את התבוסה המבישה במשחק האחרון של העונה. קובי לא פגע, אחרים לא התעלו. אז איפה התרומה שלך, קואץ'?
ג'קסון ציפה שבראיינט יביא לו אליפות. ממש כמו לאורך כל הקריירה: מדובר במאמן ששחקניו עשו אותו, לא הוא את שחקניו. במקרה של ג'קסון, מדובר בטובי השחקנים אי פעם. ג'ורדן ופיפן, שאק וקובי. הוא לא היה בסביבה בתחילת דרכם, נכנס לתמונה כשהבשילו והפכו למבוגרים - הוא בעיקר דאג שישארו כאלה. עד היום, מעולם לא לקח על עצמו אתגר אימון אמיתי של לבנות סגל, לגבש אותו כקבוצה, להנחיל את השיטות שלך ולהצליח איתן. כשניסה, נכשל.
דוק ריברס. עם קווין גארנט ופול פירס גם הוא פתאום אלוף (רויטרס)
כדורסל הוא משחק של אינדיווידואלים והטובים שבהם יביאו לך עדנה. ב-2006, פאט ריילי חגג אליפות עם דוויין ווייד ושאק (שנתיים בלבד אחרי שנמלט מאל.איי למיאמי), העונה דוק ריברס זכה בתואר עם קווין גארנט, פול פירס וריי אלן - משולש ששורטט בהינף יד כחלום ליל קיץ. מייק בראון הגיע לגמר אשתקד עם לברון ג'יימס בתור להקת קאבאלירס שלמה. אף אחד מהם לא יותר טוב מג'קסון, הם פשוט ברי מזל כמוהו, רק בפרספקטיבת זמן קצרה יותר?
אפשר להמשיך ולהלל את ג'קסון, אך האם ניתן באמת לקבוע כי הוא יעיל יותר מגרג פופוביץ' שמתחזק את סן אנטוניו לאורך שנים רבות כל כך בגזור והדבק מסביב לטים דאנקן? ערמומי יותר מצ'אק דיילי שעשה את הלא יאומן עם כנופייה לא מוכשרת במיוחד מדטרויט בתחילת שנות התשעים? מבריק יותר מלארי בראון שהביא אליפות ל'בד בויז' החדשים ב-2005 על חשבונו של ג'קסון והלייקרס? יסודי יותר מרד אאורבך והסלטיקס של שנות השישים?
עד לא מזמן, ההנחה המקובלת בציבור היתה שכן, ג'קסון טוב מכל אלה או כל אחד אחר. השנים האחרונות, בהן נדרש לעבוד עם סגל קצת פחות נוצץ (אם אפשר לקרוא כך לקבוצה בה מככב בראיינט), אחד כזה שלא הוכן מראש עבורו, נחשף ג'קסון כמאמן טוב - עוד אחד מהשורה הארוכה, שמשתרכת בתור ל'הול-אוף-פיים'.
כדי להתקדם לתחילתו, הוא פותח את הפה ומתעסק בשטויות, במקום לעצום את העיניים ולהתמקד. זה הרי מה שנדרש מאנשי הזן. אלו החוששים משחיטת פרות קדושות.
לפנייה לכתב/ת 
