ארמניה זה כאן
את "הממזרה מאיסטנבול" אתם יכולים לקרוא באופן קליל, ליהנות ולהניח בצד, אבל אתם גם יכולים לצלול אל תוך דרמת התיעוב בין הארמנים לטורקים שבמרכזו, ולהשליך ממנו על חיינו אנו
"האם באמת מוטב לבני האדם לגלות פרטים נוספים על עברם? ואז עוד פרטים, ועוד פרטים...? או אולי מוטב לדעת מעט ככל האפשר על העבר, ואפילו לשכוח את המעט שזוכרים?". שאלה זו, העומדת בבסיס הרומן "הממזרה מאיסטנבול", שכתבה אליף שפאק, היא רק אחת משורה ארוכה של קונפליקטים אשר נארגים לאורך הספר.
המפגש בין מזרח ומערב, בין התרבות הטורקית וזו הארמנית, בין המסורת והקידמה ובין האישי והפוליטי – כל אלה מייצרים ערב רב של קולות אשר זועקים מתוך הטקסט ודורשים מן הקורא להכריע ולבחור את הצד שלו בסכסוך. ובאופן מפתיע מצליחה שפאק לכונן אמירה שהיא מבוססת ורלוונטית דייה, כזו שלא נופלת לתבניות קלישאתיות מחד, והנמנעת מהטון הדידקטי המתבקש מאידך.
גיבורות הספר הן אסיה – נערה טורקייה מאיסטנבול שחיה במשפחה של נשים ואינה יודעת מיהו אביה האמיתי, וארמאנוש - צעירה אמריקנית, בת לאב ארמני ולאמא שהיא מגדירה כ"אנטי ארמנית באופן היסטרי" (זאת לאחר הגירושים של השניים, שבעקבותיהם האם מתחילה לצאת עם גבר טורקי כדי לנקום במשפחה הארמנית של בעלה, ולבסוף אף מתחתנת איתו).
ארמאנוש מחליטה לנסוע לאיסטנבול בניסיון להבין את הסיפור ההיסטורי של המשפחה ולהתוודע מקרוב אל הסיפורים על השואה הארמנית שעליהם גדלה. התנועה שמבצעת כל אחת מהגיבורות לאורך הספר הפוכה לזו שמבצעת האחרת; בעוד שארמאנוש מבקשת לחשוף את העבר הארמני, להתמודד עמו ולכונן את הזהות האישית שלה בהתאם אליו, אסיה מבקשת לברוח מהעבר שלה רחוק ככל הניתן. היא יוצרת לעצמה מעין יקום פרטי של הימנעות מקבלת החלטות, ומעבירה את זמנה בהאזנה לג'וני קאש ובבילוי ב"קפה קונדרה" עם חבריה הבוהמיינים.
חפה מפשע
הבחירה לעסוק בשואה הארמנית אינה ברורה מאליה לסופרת ממוצא טורקי, ושפאק אכן הואשמה עם פרסום הרומן בפגיעה בשמה הטוב של טורקיה, אך זוכתה מחוסר ראיות לפני כשנתיים. הטיפול שלה בנושא זה – שהוא נפיץ מהגדרתו ומכיל את הסכנה הברורה להפוך את העלילה למלודרמה או פשוט לעורר בקוראים התנגדות ואטימות – נעשה בצורה עדינה ואחראית; שפאק מכניסה אל הקדרה ההיסטורית גורמים כמו המצב הפוליטי של הארמנים בארצות הברית כיום, ואת הדרך שבה מבקש הדור הצעיר להתמודד עם הנושא שנותר מושתק לאורך שנים.
ארמאנוש היא חברה פעילה בפורום אינטרנטי של ארמנים צעירים שההיסטוריה הלאומית שלהם מהווה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלהם. הם מלווים את הנסיעה שלה לאיסטנבול ומחווים את דעתם על המפגשים שלה עם העם הטורקי.
מעניין לראות כיצד לאורך הספר מאירה שפאק את הטענות שלהם בדרכים שונות, כאשר לאורך הביקור באיסטנבול ההתבטאויות שלהם – שהוצגו עד כה באור אמפתי ולגיטימי – מקבלות לפתע טון קורבני ואף רדוד. כשארמאנוש מזמינה את אסיה להשתתף בצ'אט, חצי הביקורת מופנים אליה כמייצגת הכיבוש הטורקי.
כשהיא מנסה להתמודד עם הביקורת (הפוליטית) שמוטחת בפניה, משתמשת אסיה בסיפור חייה האישי בניסיון לגשר על הפער בינה לבין המבקרים: "אני כן מכירה באובדן ובכאב שלכם", היא כותבת, "אני לא מכחישה את הזוועות שנעשו. אני נרתעת רק מפני העבר שלי. אני לא יודעת מיהו אבא שלי או מה היה הסיפור שלו. אם היתה לי הזדמנות לדעת יותר על העבר שלי, גם אם הוא עצוב, האם הייתי בוחרת לדעת או לא? זאת הדילמה של חיי".
בקשת סליחה
המפגש בין שני העמים נעשה טעון ומעניין יותר בהמשך השיחה, כשאסיה מעבירה את הדיון לקווים אופרטיביים ומבקשת לדעת איך תוכל, "כטורקייה פשוטה היום", להקל על כאבם של הארמנים.
היא מתבקשת להתנצל בשם העם הארמני, וממהרת להצביע על האבסורדיות בבקשה שכזאת. העניינים הופכים מעניינים אף יותר כשדווקא אחד המשתתפים הארמנים בצ'אט (הבחור שארמאנוש מאוהבת בו בסתר) מצביע על הצורך של הארמנים לשמר את המצב כמות שהוא, ללא ההכרה הטורקית ברצח העם הארמני: "אם הם יעשו את זה, הם ישמטו את הקרקע מתחת לרגלינו וייקחו מאיתנו את הקשר החזק ביותר שמאחד אותנו. כמו שטורקים רגילים להכחיש את עוולותיהם, הארמנים רגילים לשמר את גולם הקורבנות. מתברר שבשני הצדדים יש הרגלים שצריך לשנות".
הבחירה של שפאק להציב נערה ממזרה – אשר אינה יודעת מיהו אביה הביולוגי – בעמדת מייצגת העם הטורקי הנדרשת להכיר בפשעיו של "אביה", שופכת אור על האבסורדיות בניסיון של הדורות הצעירים להתמודד עם ההיסטוריה הרחוקה שלהם, אך בה בעת מצביעה על המחויבות שלהם לעסוק בשאלות הללו.
דווקא המורכבות שהיא יוצרת, הרב ממדיות שהיא מעניקה לדמויות והאופן הכן שבו היא מנסה לטפל בסוגיה כה שברירית, הם שהופכים את הקונפליקט לכזה שחייב להתקיים, על אף הניסיונות של גורמים שונים – פוליטים ופרטיים – להציג אותו כלא רלוונטי. המפגש שיוצרת שפאק, בין התרבויות ובין הדורות הזרים זה לזה, מפנה את תשומת הלב הכללית אל הפיל ההיסטורי שנמצא בחדר ודורש התעמתות עם הנושא המושתק.
יהיה מעניין לראות כיצד יתמודד קהל הקוראים הישראלי, אשר מבין דבר או שניים על קיומם של פילים היסטוריים בתוך החדר, עם התביעה להמודדות שמזמן לו הספר. העלילה המרתקת שטווה שפאק, בצירוף התרגום הקולח של קטיה בנוביץ', הופכים את "הממזרה מאיסטנבול" לספר שאפשר לקרוא בהנאה, להניח בצד ולשכוח מקיומו; כיאה לספר שעלילתו מתרחשת באיסטנבול, הוא משופע בתיאורי טעמים וריחות אשר יכולים לספק לקוראים חוויה חושית מהנה ותו לא.
אך מי שיהיה מוכן להיענות לקריאה של שפאק להתבונן בעצמו במבט המערב את האישי עם הפוליטי ולהתייצב בגופו בלב הקונפליקט, עשוי להיחשף כאן לחוויית קריאה תובענית ומתגמלת.
- "הממזרה מאיסטנבול", אליף שפאק. תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת-זמורה-ביתן
לפנייה לכתב/ת 
