שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מזון מלכות
    אלן בנט לא רוצה פרסים ותארים. גם סופרים לא ממש מעניינים אותו. הכותב הכי שנון בממלכה המאוחדת לומד להסתגל לחוקי השוק החדשים ומלמד את מלכת אנגליה לקרוא ספרים

    "תסלח לי שאני כזה נרפה, אני מחלים עכשיו מניתוח ושוכב על הגב. אני מדבר איתך אופקית בעצם‭."‬ זה בסדר, אני אומר לאלן בנט, אבל מזדרז לסיים את השיחה כשהוא שוב "לא חש בטוב".

     

    בנט כבר מבוגר, בן ‭,74‬ גם מזג האוויר לא תורם לבריאותו, מה שלא פוגם ביצירתיות של אחד הכותבים הבריטים הכי חשובים ואהובים שעדיין מסתובבים כאן. רק בשנה האחרונה הוא פירסם את "הקוראת המלכותית" שיוצא עכשיו בתרגום לעברית (ידיעות ספרים‭:(‬ נובלה בדיונית על ספרים ואהבת ספרים – שנונה ומלאת הומור, כנהוג אצל בנט - שבמרכזה מלכת אנגליה שנקלעת בערוב ימיה לספרייה ומגלה את חדוות הקריאה, ואז גם את כוחה של הקריאה לשנות חיים.

     

    בהדרגה הספרים משתלטים עליה, היא מאבדת עניין בשיחות הסרק ובטקסים הממושכים, ולבסוף גם מחליטה לכתוב ומוצאת בספרים מצפן מוסרי. "לא פגשתי מעולם את המלכה, אני לא יודע איך היא באמת‭,"‬ בנט אומר, "אבל יצרתי אישיות שאני מניח שיש לה".

     ‬

    נראה שיוצרים בריטים מתעסקים במלכה כמעט באובססיביות בזמן האחרון.

     

    "אנחנו כותבים על המלכה כי היא מזדקנת. אנשים באנגליה נוטים להעריך אנשים ככל שהם מתבגרים. כתבתי פעם שבאנגליה, אם אתה מגיע לגיל 90 ויכול להתמודד עם ביצה רכה, אז מגיע לך פרס נובל. המלכה בת ‭,80‬ אז מסתכלים עליה יותר בהבנה מאשר לפני 30 שנה".

     

    "אני לא חושב שהיא השתנתה, פשוט אנשים הפכו להיות יותר סנטימנטליים. אבל אני אוהב את זה שהיא לא מתמסרת לסנטימנטליות של האנשים. לא נעלבתי מהיחס שלה למות דיאנה, למשל. היא עשתה את הדבר הנכון. סוג האיפוק שלה והסירוב להתנהג לפי הציפיות של האנשים – זה ראוי להערצה.

     

    "תראה, ג'ורג' בוש בא לבקר באנגליה. הנוהג הוא שעליו לנסוע בכרכרה פתוחה לארמון בקינגהאם. במקרה שלו, הרחוב נחסם ורק מעטים מהציבור הורשו להסתכל. לעומת זאת המלכה, למחרת, נסעה בכרכרה פתוחה בלונדון לאיזה טקס, ונופפה לכולם. האומץ שלה ראוי לציון. בוש ובלייר מפוחדים. היא לא מפוחדת, ולכן מעריצים אותה‭."‬

     

    לפי הספר נראה שאתה לא ממש מעריץ אותה. היא מוצגת, בהתחלה לפחות, כבורה גמורה.

     

    "טוב, המלכה היא אישה מאוד עסוקה. היא קראה קצת, כל אחד קורא, אבל לא קראה באופן שיטתי. אבל זה בלתי נמנע: אחת הפונקציות של המלכה היא לא להיות מעורבת בשום צורה. היא צריכה להיות מעל הכל - מעל הפוליטיקה, מעל הטרדות של נתיניה. אני לא ביקורתי כלפי המלכה‭."‬

     

    ובכל זאת אתה מלמד אותה בספר, באמצעות הקריאה, להרגיש אשמה. לקראת הסוף היא יוצאת בנאום שבו היא מביעה חרטה על כל האסונות שבריטניה חוללה במאות האחרונות.

     

    "טוב, גם ישראל חוללה לא מעט. אבל אני לא רוצה להיות עיתונאי. אני כותב על מה שלנגד עיניי. לא הייתי בישראל אף פעם. אני לא אוהב לנסוע. בעצם, מעולם לא הייתי בשום מקום ממזרח לוונציה. בכל אופן, לגבי המלכה, לא הייתי קורא לזה אשמה, אבל זה נכון שאני אף פעם לא מאושר להיות אנגלי. אני רחוק מלהיות סופר פטריוטי‭."‬

     

    אם מישהו צריך הוכחות נוספות, בנט הוא כנראה האיש היחיד באנגליה שאמר "לא" שלוש פעמים: פעם אחת לתואר דוקטור של כבוד מאוקספורד, האוניברסיטה שבה למד, בגלל קשריה עם איל העיתונות רופרט מרדוק, ופעמיים לתואר אבירות שאמור היה לקבל מידי המלכה (ב‭1966-‬ וב‭.(1988-‬ "אני לא מעוניין בכל אלה‭,"‬ הוא אומר. "זה לא התאים לי. סופרים מסוימים, עדיף להם בלי התואר. אני חושב שעדיף לסופרים לא להיות קשורים למדינה, לא להיות בכיס של הממשלה".

     

    את התארים האלה אמור היה בנט לקבל על כמעט 50 שנות יצירה, שבמהלכן כתב עשרות מחזות ותסריטים, ביניהם "טירופו של המלך ג'ורג'", "נערי ההיסטוריה" ו"זקוף ת'אוזן".‬ כל זה חוץ ממאות סיפורים קצרים, קטעי יומן וביקורות שכתב. לפני שנתיים תורגם לעברית קובץ סיפוריו "כל כללי הטקס" (אחוזת בית‭.(‬

     

    אתה עצמך היית תולעת ספרים?

     

    "לא. אף פעם לא היה לי זמן לקרוא. כשהייתי סטודנט לא הצלחתי אף פעם לגמור את הספרים שהתחלתי. התחלתי לקרוא להנאתי רק בסוף שנות ה‭20-‬ שלי‭."‬

     

    ולמה התחלת לכתוב?

     

    "לא יודע. זה הדבר היחיד שעשה אותי מאושר. או ליתר דיוק, הייתי יותר מאושר כשכתבתי מאשר כשלא כתבתי. אף פעם לא רציתי להעביר מסר לעולם. אם יש לי כישרון זה כישרון לדיאלוג. יש לי אוזן טובה לדיאלוג, ולכן כתיבת מחזות, מרגע שתפסתי את העלילה, קלה יחסית עבורי. התחלתי בתיאטרון, ואז עברתי לטלוויזיה‭."‬

     

    בנט נולד בלידס לקצב ועקרת בית, בני המעמד הנמוך, ומאז הוא סוחב שאריות של מבטא יורקשיירי. בגיל 26 עזב את הלימודים באוקספורד וחבר לפיטר קוק, ג'ונתן מילר ודדלי מור. יחד הם חיברו מערכונים והעלו קברט סאטירי ("מעבר לשוליים"),‬ כולל ניבולי פה וירייה בתת מקלע על הפרות הקדושות של הממלכה המאוחדת: מלחמת העולם השנייה, שואה, צ'רצ'יל וכל מה שבא.

     

    הבי.בי.סי מיהר להחתים אותם, ובנט עלה על מסלול של הצלחה אמנותית וכלכלית. "זה היה תור הזהב של הדרמה בטלוויזיה‭,"‬ הוא נזכר. "באותה תקופה הבי.בי.סי היתה פטרון טוב של דרמה. הועלו כמה מחזות חדשים מדי שבוע. הם נתנו את הכוח לכותבים, מה שכמובן לא ייתכן עכשיו‭."‬

     

    היום גם קשה לדמיין תוכנית כמו 'ראשים מדברים' שכתבת בשנות ה‭,80-‬ שבנויה על מונולוגים בני חצי שעה של שחקנים. זה הרי כל מה שמלמדים בבית ספר לטלוויזיה לא לעשות.

     

    "במאים בטלוויזיה תמיד חושבים שראשים מדברים זה לא מספיק כדי למשוך את תשומת לב הצופים. שהצופים צריכים לקבל יותר גירויים, יותר בידור. אבל אני דווקא חשבתי שראשים מדברים זה הדבר הכי מעניין בטלוויזיה. מה יכול להיות יותר מעניין מהפנים האנושיות - מישהו שמדבר על עצמו מקרוב, שאתה יכול לראות מה קורה בין האוזניים של הבנאדם.

     

    במאים בדרך כלל לא מעריכים מספיק את האינטליגנציה של הצופה. בדיוק ההיפך מאיך שכותב טוב אמור לחשוב. הוא צריך לחשוב איך אני כותב לבני שיחי, לאנשים שמבינים את מה שאני אומר ואת איך שאני חושב. אסור להתנשא מעל הצופים. זה קורה יותר מדי פעמים, וזה נפוץ אצל האנשים שמתכננים את לוח השידורים. ככה רופרט מרדוק בנה את הונו. אבל כל זה נגמר בסוף שנות ה‭.80-‬ המחזה הטלוויזיוני האחרון שלי היה ב‭,1990-‬ ומאז הפסקתי לחשוב על הטלוויזיה כעל המקום הטבעי להציג בו את העבודה שלי‭."‬

     

    למה?

     

    "הטלוויזיה הפכה להיות כמו הקולנוע. פעם הטלוויזיה היתה מדיום של כותבים. לכותבים היתה אמירה יותר גדולה. היום הם איבדו את האמירה הזאת, והאנשים שמחליטים הם רואי חשבון ומומחים לשיבוץ תוכניות, פרוגרמרים. זה אותו תהליך שעבר על הסרטים, והתוצאה היא שלוקח הרבה יותר זמן להעלות תוכנית. לפעמים אתה יכול לבזבז חודשים ושנים על פרויקט, כשבינתיים יכולת לעשות משהו אחר. אז אני מגביל את עצמי לפרוזה ולכתיבה לתיאטרון‭."‬

     

    בגיל 74 בנט מאט את הקצב, אבל ממשיך לעבוד. "אני מתיישב מול שולחן הכתיבה בעשר או בעשר וחצי. אני עובד עד אחת, ואז ממשיך אחרי הצהריים עד שבע. העבודה היא הרגל. אם לא הייתי עובד לא הייתי יודע מה לעשות עם עצמי. אני לא עושה את זה בשביל כסף. אני כבר לא חייב. אבל אני אוהב את מה שאני עושה. אני עובד חמישה, שישה או שבעה ימים בשבוע, לא משנה לי. רק לעיתים נדירות עובר יום שבו אני לא כותב כלום. תמיד אני כותב משהו".

     

    מה נותן לך השראה?

     

    "ההשראה באה דרך הכתיבה. לא יעזור לחפש ולחשוב, צריך לשבת מול השולחן ולנסות. לי מאוד חשוב גם שקט. צריך שיהיה אלמנט של הסתגרות. לכן אני יכול לעבוד בחדר שלי, אבל אני לא יכול לעבוד ברכבת או בחדר עם אנשים או בבית קפה‭."‬

     

    באופן כללי נראה שאתה הרבה יותר מופנם מכפי שאפשר להתרשם מהיצירות שלך. גם ההומואיות שלך הרבה פחות מופגנת, לעומת מחזאים כמו ג'ו אורטון, שעליו כתבת את "זקוף ת'אוזן".

    "אורטון שייך לדור שלי, אבל היה הרבה יותר מוחצן ממני. הוא היה טיפוס אגרסיבי

    ומאוד מאוד בטוח בעצמו. הוא כתב על ההומוסקסואליות וחי את זה, בעוד שאני הייתי הרבה יותר אמביוולנטי. אני לא מתחרט. אני חושב שהרבה מהחומר שכתבתי בא מהאמביוולנטיות שלי כלפי נטייתי המינית. זאת הדרך שבה גדלתי. זה האופי שלי‭."‬

     

    מה השתנה בזירה הספרותית לאורך השנים שבהן אתה פעיל בה?

     

    "יש היום מרכיב של שואוביז שנכנס לספרות. יש הרבה תשומת לב מצד העיתונים, יש הרבה פרסים וטקסי פרסום. התוצאה דווקא טובה: אנשים קוראים יותר מבעבר. יש מועדוני קריאה שלא היו פעם, ובאופן כללי הקריאה פורחת‭."‬

     

    בחודש הבא יבחרו את הספר האנגלי הכי טוב מבין כל אלה שזכו בפרס בוקר ב‭40-‬ שנות הפרס. יש לך העדפות?

     

    "אין לי פייבוריטים. לא קראתי אף אחד מהם‭."‬

     

    עד כדי כך?

     

    "פרסים הם רק פרסום. אין להם שום קשר למעשה הכתיבה‭."‬

     

    יש בכל זאת סופרים שאתה מוכן להמליץ עליהם?

     

    "אני אוהב את אליס מונרו ואת המחזאי מרטין מקדונה‭."‬

     

    דוריס לסינג? זיידי סמית?

     

    "לא הצלחתי לקרוא את דוריס לסינג. זיידי סמית? לא אומר לי כלום. אני נוראי. לא קראתי גם את "הארי פוטר". אני שונא היסטריה. תראה, יש ספרים שאתה חוזר אליהם, אבל אין לי פייבוריטים. אני לא כזה. אני לא מעריץ אף אחד. סופרים לא מעריצים, הם יותר עסוקים במה שהם יכולים לעשות מאשר בלהיות גרופיז של סופרים אחרים. או שאולי זה רק אני".

     

    • מתוך מוסף הספרים של "7 לילות" בידיעות אחרונות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלן בנט הקוראת המלכותית
    צילום: Gettyimages Imagebank
    "הקוראת המלכותית"
    כריכת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים