האיש שדחף את הקיר
עם הגב לקיר, אולמרט החליט לדחוף את הקיר, כשזיהה את חולשת ברק בתוך מפלגתו. יש גבול לכל תעלול, אמר עם הירייה הראשונה במטרה לפגוע - ואיים בפיטורים. ברק בונה על תמיכת התקשורת, אבל אצלו בבית יש מי שעושה בשביל אולמרט את העבודה
ספק רב אם מי משני האהודים מרוויח משהו אמיתי מהקרב הפוליטי האלים המתנהל כאן בשבועות האחרונים. מצד אחד, לא ברור אם אולמרט, במצבו הרעוע, יכול להרוויח נקודות בדעת הקהל מפיטורי שרי העבודה. כשמלחמה כושלת מאחוריך, טלנסקי לפניך וציבור לא אוהד בעליל סוגרים עליך מכל כיוון - קשה להאמין שצעדים גדולים קדימה על סף התהום יועילו.
מצד שני, גם לברק אין במה להתגאות. אם יו"ר העבודה מכוון את הבחירות הכלליות לנושאים של ניקיון כפיים ופוליטיקה נקיה, עדיף שייתן את המפתחות לציפי לבני מראש.
אז למה בעצם החליט ראש הממשלה להתחיל לאיים הבוקר? משום שלא היתה לו ברירה. אולמרט הוא כמו האיש שמצא את עצמו עם הגב לקיר, והחליט לדחוף את הקיר. הוא זיהה את חולשתו של ברק בתוך מפלגתו, את הפילוג והפיצול הפנימיים בסיעה, והחליט לבחוש בעבודה ולהמר על אלמנט הלחץ. אולמרט קיווה שהאיומים בפיטורים ידחקו את ראשי העבודה למאבק בוטה נגד יושב הראש. בינתיים, הוא צדק - זה עובד.
עד כמה שזה נשמע מוזר, השרים והח"כים של העבודה כל כך לא רוצים בחירות, וכל כך לא סובלים את ברק - עד שהם מוכנים להילחם אפילו את מלחמתו של אולמרט, ועל הדרך להשפיל ולהביך את ברק. לראש הממשלה, אגב, יש גם בן ברית נאמן בעבודה - עמיר פרץ שמו, והוא עושה עבורו חלק לא מבוטל מהעבודה.
חובט בשק - וחוטף בעצמו
אנשיו של ראש הממשלה אומרים כי את ההחלטה לירות קיבל אולמרט בסוף השבוע בעצמו. הגיעו מים עד נפש, הוא אמר. מצד אחד, ברק רוצה לצבור נקודות כשר הביטחון - ומצד שני חותר תחת הממשלה ופועל נגד ראש הממשלה, משמיץ אותו ופוגע בלגיטימציה הציבורית שלו. המצב הזה, אומרים מקורביו של אולמרט, לא יכול להימשך: יש גבול לכל תעלול. עכשיו נראה מה תעשה העבודה.
ברק, מצדו, חושב שאין לו מה להפסיד. הוא מאמין שבסופו של דבר, הציבור יעריך את ה"מאבק" שלו על טוהר המידות וניקיון הכפיים, וכשאולמרט יעזוב את הזירה -
גם התקשורת תבין את גאונותו, ותתגייס לסייע לו לנצח בבחירות. יו"ר העבודה משוכנע שאולמרט הפך מזמן לשק חבטות ציבורי, שרק פראייר לא יחבוט בו. אז הוא חובט - ובינתיים, חוטף מכות בעצמו.
מסע ההשפלה שמעבירים את ברק חלק מחברי סיעתו הוא הוכחה לכך שיו"ר העבודה איבד את השליטה על הסיעה ועל המפלגה שלו. מה שמתקבל הוא שר ביטחון, יושב ראש מפלגה ללא מתחרים - שלא מסוגל לאחד את השורות סביבו ולא להוביל מהלך אחד גדול עד הסוף.
לפנייה לכתב/ת 
