ספר שני בשקל

אחד הקטעים החזקים שהחזיקו את העם היהודי כ"עם הספר", כעם שלקח על עצמו ברצינות הכי גדולה את הפצת החינוך והתרבות לרוחב ולעומק, היה מה שאמרו אנשי כנסת הגדולה "העמידו תלמידים הרבה". קשה לנו להאמין, אבל פעם, בתרבויות קדומות, היה מאד חשוב לעשירונים-מאיונים-אלפיונים העליונים לשמור לעצמם את הכוח שבהשכלה. שהרי לאפשר לדלי העם ללמוד, לדעת קרוא וכתוב, זה מאד מסוכן. ידע זה כוח. ואת המידור הזה בדיוק הפסיקו היהודים מדורי דורות והעמידו תלמידים הרבה. כל העשירונים, נשים וגברים, ילדים וילדות ללא הבדל, למדו קרוא וכתוב וניתנה להם האפשרות לבחור את הז'אנר הספרותי החביב עליהם בספרייה המקומית.

לא נכון! סופרים מקבלים שקל אחד רק במבצע מכירות מיוחד של מנויי עיתונים, ורק משעברה לפחות שנה מצאת הספר לאור. עובדה היא שסופרים ממש מתחננים להוצאות שלהם שיפיצו כך את ספריהם. הם יודעים שזהו מקדם מכירות מצויין לקראת הספר הבא. הדבר נכון גם לגבי מבצעים אחרים. רוב הסופרים (במיוחד הצעירים והלא מוכרים) רוצים שספריהם ישתתפו.

ההשתלחות ביוכי ברנדס וליהיא לפיד, בהקשר של רשימות רבי המכר, בזויה. מילא כשטוקבקיסטים ויושבי קרנות בפורום ספרות כלשהו מרשים לעצמם להשתלח כך ברשעות, אבל מי שעוסק בספרים וספרות ורוצה שנקנה את סחורתו הלכאורה נעלה יותר, מנסה זאת על ידי כך שהוא מתכבד בקלון אחרים? בושה.

סופרים ומו"לים מתוסכלים, כמו עורכי מוספי תרבות ופרשני טבלאות רבי המכר, מרעילים את שמחת הקריאה הבריאה של רובנו. הם מזלזלים בטעם ובהבנה שלנו, בבחירה החופשית, ביכולתנו הכלכלית ובנו כאנשים שווי ערך. אנחנו יודעים שפרסום ספרים עובד היום בהרבה דרכים נסתרות, לא רק בפרסום גלוי, לפעמים גם בתוך החנויות ע"י מוכרים שמקבלים תמריצים. אנחנו יודעים, אל תזלזלו בנו. ובכל זאת אנחנו בוחרים לקנות. אם הספר לא ימצא חן בעינינו לא נחזור לאותו מוכר ולאותו סופר.

תנו לנו לקרוא (ולכתוב) מה וכמה שאנחנו רוצים. אפילו בשקל.