שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תלמידות של בית רבן

    הספר "אחד מאלף" מבכר את העיסוק בממד האנושי של מהפכת לימוד התורה הנשי, על פני המלחמות והתלהטות היצרים בסוגיה. רבקה יפה התפעלה מהיצירה של מירה קדר וגם למדה ממנה לכתוב על מתח מיני, בלי להזכיר אותו

    איך כותבים על מין במסגרת גדרי הצניעות? עד כה הכרתי שתי דרכי התמודדות: עיסוק גלוי ושגור במינון משתנה או התעלמות מוחלטת. באה מירה קדר ופרצה עבורי בספרה "אחד מאלף" דרך חדשה. לכל אורכו של הספר מצויה תחושה חזקה של מתח מיני, של מודעות לסכנת הניאוף, של בני זוג שמקנאים זה לזה, של בני אדם שמודעים לפיתויים, אבל תמיד על הסף. רמז ולא תיאור. מתח ולא מעשה.

     

    בהפוך על הפוך, דווקא גדרי הצניעות הגבוהים שמעמידה הסופרת בפני גיבוריה מעלים את סף הריגוש, מעצימים את נוכחות היצרים המיניים ומעניקים משמעות יתר לכל תנועת ליטוף אגבית. כשבעלה של רחל, אחת מגיבורות הספר, חוזר מהצבא אחרי היעדרות ממושכת, עוצרת קידר את המגע המובן מאליו באמצעות ההקפדה על טהרת המשפחה שמרחפת באוויר. בכך היא יוצרת בין בני הזוג קשר אינטימי ומשיכה מגנטית מסוג מפתיע, שלא נמצא עד כה בספרות הישראלית.

     

    התמונה של בעל ששואל את אשתו שנייה לפני החיבוק, "האם טבלת, נשמה שלי?" גורמת אפילו לקוראים מתורגלים להתרגש. מי צריך לתאר מה קורה אחרי, כשכל אחד יודע. הדבר מזכיר לי את מבוכתן של נשים שיוצאות מהמקווה ונתקלות לחרדתן בגבר מוכר שממתין לאשתו ברכב חונה מחוץ לכניסה. הסיטואציה התמימה הזו מבעירה את הדמיון הרחק מעבר למילים שלא נאמרות.

     

    גיבוריה הדתיים של קידר, ממש כמו השכנים מבית-הכנסת, הינם ככל אדם ביחסם לקירבה גופנית, בחששותיהם מפני בגידה ובקנאתם לבן הזוג. הם אינם נעולים בגטו חד מיני, אלא חיים ומתלבטים במציאות שבינו לבינה. 

     

    מהפכניות דתיות

    ככלל, החברה הישראלית אינה מבחינה בין קולות שונים בתוך החברה הדתית - בין חרדים לברסלבים, בין דתיים-לייט לחרד"לים, בין יצהר לאפרת. בתקופת הגירוש התגלה הניכור וחוסר יכולתה של התקשורת לעכל גוונים, להבין את השפה ולהיפתח אל עולם תרבותי שמשלב בין דתיות-ללא-פשרות וציונות שורשית לבין יראת שמים ותיאטרון, בין לימוד תורה לבין שירים של אמיר גלבוע, בין טהרת המשפחה ושירות בצבא לבין התנחלות בבית-אל ושורשים ברחביה. הקורא הישראלי שאינו בקיא בהווי החברה הדתית, מגלה עולם תוסס, דינמי ומשתנה, ובמיוחד נפקחות עיניו לגבי המהפכה שחלה באגף הנשי.

     

    מאז ומעולם איכזבו אותי נושאות דגל הפמיניזם הישראלי, בנות דמותה של שלי יחימוביץ', על שאינן נותנות דעתן לפמיניזם המהפכני שמתרחש בקרב נשות המגזר הדתי-לאומי. הפמיניזם החילוני רואה בכוח הכלכלי ערך עליון, ולכן החתירה לשוויון מנותבת לכיוון זה. לעומת זאת, בחברה הדתית הערך העליון הינו לימוד תורה, שנמצא כבר דורות בשליטה בלעדית של הגברים. נשים חרדיות שמפרנסות את משפחתן ומרוויחות יותר מבני זוגם, אינן זוכות בשל כך לקידום מעמדן.

     

    לכן, למהפכת הלימוד הנשית בחברה הדתית-לאומית יש משמעויות נרחבות. יש מהן לוחמניות קולניות, ואחרות שמבקשות לשנות בנחת ובטבעיות. יש מהן פמיניסטיות-אידיאולוגיות, ואחרות פוסט-פמיניסטיות. מירה קדר מעוררת באמצעות עיצוב אופיין השונה של דמויותיה, דיון מעניין על כוחו, מטרותיו ודרכיו של פמיניזם נשי דתי: רבולוציה או אבולוציה, חיקוי המערכת הגברית או יצירה נשית מחודשת, מאבק גלוי או חתרני ויותר מכך - מאבק או שיתוף פעולה.

     

    ויכוח מעניין מתעורר בין שתי הגיבורות רחל וברוריה על הדרך ליצור לימוד ייחודי לנשים. האם לחדש לפני שמסתגלים לשיטת המחשבה המקובלת, או שמקימים תחילה דור של תלמידות-חכמות על בסיס דרך הלימוד הגברי? קדר מתייחסת אל לימוד הגמרא על ידי נשים כעובדה - היא אינה עוסקת במלחמות והתלהטות יצרים, אלא בממד האנושי הנשי שמאחורי המהפכה המתהווה.

     

    בחזרה למכללה 

    "אחד מאלף", שנכתב מנקודת מבטן האישית של שתי דתיות צעירות ולמדניות, זרק אותי לימם שהגעתי ללמוד במכללה בירושלים. אני זוכרת את עצמי מגיעה לשם מרמת-אביב, הישר מבית ספר תיכון חרדי לבנות, מנסה יחד עם חברותיי התל-

    אביביות לתהות על קנקנן של הבנות הירושלמיות שפגשנו שם. למרות שהגדרנו את עצמנו "חרדיות", לעומתן ה"מזרוחניקיות", זיהינו בהן יראת-שמים וצניעות יתרה על פנינו. אנחנו היינו מוטרדות בענייני אופנה ועולם הזה, ואילו הן, פניהן היו נקיות מאיפור ושיחתן נסובה אודות שיעור ששמעו אמש מפי רב באיזו ישיבה.

     

    והנה, באיחור של שלושים שנה, אני פוגשת אותן שוב בספר. גם הפעם בולטת לעיניי העובדה שקדר אינה מתעכבת על פריטי לבוש ואינה מיידעת אותי אם פאה או מטפחת. ספר שלם על נשים בלי אף תיאור של שמלה, איבזור או תכשיט. פשטות שמסרבת להתעכב על חיצוניות מלאכותית, והיעדרה היא בעצמה אמירה. או אם תרצו, תשקיף ההבדל בין תל אביב לירושלים.

     

    "אחד מאלף", הוצאת "ידיעות ספרים". 172 עמודים. (הטור המלא מתפרסם במדור ספרים וספרות ב"הצופה") 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים