שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השמאל הדתי לא מת
    "הסוגיה המדינית ירדה לעת עתה מסדר היום, אך השקפת העולם המאמינה בפשרה כערך מוסרי וחינוכי נשארה בעינה, והיא מוצאת את ביטויה בתחומים שונים". הרב שמואל ריינר במסר למספידים: ההודעה על מותנו הייתה מוקדמת מדי, אל תמדדו אותנו לפי ההצלחה הפוליטית

    "השמאל הדתי מת". את האמירה הזו שמעתי מפי אדם החותר לאחד את הציבור הדתי למחנה פוליטי אחד, "מיוצאי מימד ועד מרזל", בכשבת רבני צֹהר שנערכה לפני כשבועיים. כיוון שאני רואה את עצמי שייך למה שכינה הדובר "השמאל הדתי", צבטתי את עצמי כדי לברר אם אכן כך הדבר. לא נותר לי אלא לבשר כי ההודעה על מותי נכונה אך מוקדמת מדי, כיוון שכל דבר חי סופו למות ביום מהימים וכך יקרה לכולנו. אף שחתמתי על "אדי" עדיין לא הגיע הזמן לפזר את איברי הראויים להשתלה.

     

    חלק מהציבור המכונה "שמאל דתי" שינה את עמדותיו בזמן האחרון, זאת כי התברר שהתקוות המדיניות אינן ברות השגה בשלב זה. אין כאן הודאה בכך שפשרה מדינית איננה נכונה, אלא הבנה שכרגע אין עם מי לדבר בצד השני. המהלכים לקראת שלום נקלעו למבוי סתום, ועל כן הסוגיה המדוברת והמייצגת את השמאל הדתי ברחוב ירדה לעת עתה מסדר היום.

     

    אלא שעמדת ציבור זה ביחסו לשלום נגזרת מהשקפת עולם רחבה יותר המאמינה שצריך להתפשר - תפיסה הנוגעת לסוגיות רבות בחיינו. המוכנות לפשרה כערך מוסרי וחינוכי נשארה בעינה, והיא מוצאת את ביטויה בתחומים שונים. "השמאל הדתי" אמנם נעלם כמעט לגמרי מזירה הפוליטית, שם לאחרונה כמעט ולא נשמע קולו כקול דתי, אך הוא בחן את דרכו בכנות ולא דבק במה שאיננו מאמין בו או שאיננו רלוונטי.

     

    ה"מודרן-אורתודכס"

    כשאומרים "שמאל דתי" מתכוונים לציבור שיש לו שורה של עמדות, שאינן קשורות למה שמגדירים כאן ועכשיו כשאומרים "שמאל". יש בו גם אנשים שעמדותיהם המדיניות הן מהמרכז ימינה, אך בנושאים אחרים הם חושבים אחרת מהזרם המרכזי. אם רוצים להשתמש בכינויים מכלילים אז ההגדרה המדויקת יותר היא "מודרן-אורתודוכסי" - ציבור שבוחן את שמרנותו בעיניים עכשוויות.

     

    השקפת עולמו של ציבור זה מתבטאת בתחומים שונים. תמצית ההשקפה היא עירנות מתמדת לסוגיות שעל סדר היום הציבורי, הבאת השיקול המוסרי והאנושי אל תוך השיח ההלכתי והבטה במציאות באומץ מבלי להסתתר מאחורי העץ הגדול הקובע ש"מה שהיה הוא שיהיה". שאלות רבות עלו בשנים האחרונות על סדר היום של הציבור הדתי, בהם מעמד האישה, עגינות, שאלות של צדק לעומת חסד, סמכות מול אוטונומיה ועוד. ציבור זה דרש תשובות תורניות שהן מוסריות ואנושיות, ואולי תרומתו הגדולה היא בעצם העלאת הנושאים על סדר היום הציבורי.

     

    "קולך", "מעגלי צדק","יד לאישה", "נאמני תורה ועבודה" - אלו הם חלק מהארגונים המשמעותיים שיצאו מציבור זה. תנועות אלה מעלות שאלות מורכבות עד שגם מי שלא מסכים לעמדותיהן אינו יכול לטמון את ראשו בחול. עצם המחלוקת סביב נושאים אלו תורמת לברור מעמיק ולהרחבת השפעתה של התורה בחברה הישראלית, ומעבר לארגונים ישנו ציבור רחב שמזדהה איתם הזדהות מלאה, למחצה, לשליש או לרביע.

     

    קיים יחס הפוך בין ההצלחה בפוליטיקה לבין ההשפעה על דעת הקהל בחברה הדתית. מאז פרישתם של חברים מרכזיים ממימ"ד נשמעות העמדות שהם השמיעו במקומות רבים ובקשב רב. על כן לא נכון להגיד שציבור זה מת. הוא פשוט התבגר ולמד להשפיע באופן חוץ פרלמנטרי.

     

    על משכבי בלילות אני שואל את עצמי על מה מכל הדברים שאני חושב עליהם אחרת מחברי בציונות הדתית הייתי מוכן להילחם ועל מה אוותר על מנת ללכת יחדיו. זהו רעיון הפשרה. במציאות החיים המורכבת שלנו יש נטייה לסגנון חיים של "למות או לכבוש את ההר" - מוכנות לקבל רק את השלם והמחולט. גישה זו מביאה אותנו לעבר פי פחת, והיא עלולה להיות סופה של הציונות הדתית כתנועה רחבה.

     

    כאדם הרוצה בקיומה של הציונות הדתית ואף חרד לקיומה, המתנה שהייתי מביא לה שהיא ישנה וגם חדשה - יכולת הפשרה. לא זו שבאה מתוך חולשה ונרפות אלא מתוך עוצמה והערכה עצמית תוך הכרה בזכות קיומם של עמדות אחרות.

      

    הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ולשעבר מראשי תנועת מימ"ד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים