שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אלף לבבות, אלף מסכות
    17 שנה לאחר פרסומו, ושלוש שנים לאחר מות הסופר, ערך אלי הירש מחדש את "אלף לבבות" של דן צלקה. במאמר מיוחד ל-ynet הוא מספר על תחושת השליחות ועל הגעגוע
    לדן צלקה היו הרבה כשרונות יוצאי דופן, ואחד מהם – הכישרון להיוולד מחדש מתוך כל חורבן שפקד אותו, ולהטיל את יהבו שוב ושוב על מלאכתה היצירתית של התקווה – הנחיל לו מפחי נפש רבים. הוא ידע לקוות, להאמין, להתמסר, לתת את הלב, ומתוך כך ידע גם להתאכזב. לחתול יש תשע נשמות, לדן צלקה היו אלף לבבות: אלף לבבות סדוקים. כולם פועמים עדיין במורשתו הספרותית המופלאה, אף על פי שליבו האחד והיחיד נדם לפני שלוש שנים.

     

    גם אני איכזבתי את צלקה, כרבים אחרים, אבל לשמחתי האכזבה היתה קצרת מועד. הכרנו בסוף שנות השמונים, וההכרות הפכה לידידות שהלכה והעמיקה. הוא נהג בי בין השאר כמורה סבלני ונדיב בתלמיד נטול השכלה אך מוכשר.


    צלקה. יצירת מופת בהוצאה מחודשת 

     

    המתחים בינינו התפרצו בסוף שנות התשעים בדמות ריב. היתה איזו עילה לריב ההוא (כתבתי בעיתון משהו לא זהיר שפגע בו, כשהתקשרתי אליו כעבור כמה ימים הוא הגיב בחץ ארסי ומכוון היטב, ושנינו התבצרנו בעלבונותינו) אבל נדמה לי שבבסיסו עמד הפער בין מהגר שבע מרורים ורב תחבולות כצלקה לבין נכד-מהגרים מבולבל ומפונק כמוני: מצד אחד פרצה אל פני השטח האכזבה שלו מהתפתחותי האינטלקטואלית המהוססת – תופעה מוכרת אצל נכדי מהגרים, שצריכים לעשות דרך ארוכה כדי לברר לעצמם את מורשתם התרבותית המקוטעת – ומצד שני פרץ הכעס שלי על ציפיותיו המופלגות, שחידדו את אי-הנחת המתמשכת שלי מעצמי.

     

    הריב נמשך כשנה בערך, אולי פחות. הוא הסתיים בזכות מי שהכיר ביני לבין צלקה כעשר שנים קודם לכן, ידידנו המשותף דן דאור, מבעלי "חרגול". דאור סיפר לי שצלקה מעוניין להוציא לאור מהדורה מתוקנת של הרומן "אלף לבבות", ושקענו בשיחה נלהבת.

     

    יצירת המופת ראתה אור ב-1991 ב"ספריה לעם", וצלקה חש שמשהו במהדורה ההיא היה מרושל, לא מדויק, אולי אפילו מוחמץ. העליתי כמה רעיונות באשר לתיקונים הנחוצים, ודאור הציע שאדבר על כך ישירות עם צלקה. פגישת הפיוס אורגנה בתוך כמה ימים, והסתיימה בגיבושה של תוכנית שעוררה בשנינו התרגשות עצומה: "אלף לבבות" יצא במהדורה ערוכה מחדש, ואני אהיה העורך.

     

    אלא שהגשמתה של התוכנית נדחתה שוב ושוב. צלקה היה נתון אז בתנופה יצירתית גדולה, ועריכת "אלף לבבות" נדחתה בפני עריכת ספריו החדשים – תחילה של הרומן "בסימן הלוטוס", לאחר מכן של יצירתו האוטוביוגרפית "ספר האלף בית" ולבסוף של המבחר "11 סיפורים". כשהתפנינו סוף סוף ל"אלף לבבות" התגלתה מחלתו של צלקה, וכעבור כחצי שנה, ביוני 2005, הסופר הגדול מת.

     

    שנה לפני מותו זכה צלקה בפרס ספיר על "ספר האלף בית". כשהוכרז שמו של הזוכה הציפה אותי שמחה גדולה. עוד באותו ערב שבתי וצפיתי בטקס חלוקת הפרס בטלוויזיה. לבי נפל כשהמצלמה התרכזה בפניו של צלקה המתבשר על זכייתו. היה פער בלתי נסבל בין מה שזיהיתי בפניו – תדהמה, חוסר אמון, כמעט בהלה – לבין שמחתי התמימה. ידעתי מייד מה אני רואה: ראיתי את שברון הלב הגדול של צלקה, שברון אלף הלבבות של המהגר שהיכרתי היטב ולמדתי – מצלקה עצמו – כיצד לחיות בצילו ובה בעת להתעלם ממנו, מואר לפתע בזרקור האירוניה של מהומת "פרס ספיר".

     

    מהגר נולד  

    צלקה היגר מפולין לישראל בהיותו בן עשרים ואחת, ב-1957. כשהגיע לכאן לא ידע עברית, אבל כעבור כעשר שנים בלבד נודע שמו בקהילה הספרותית התל-אביבית כסופר עברי צעיר שרוח גדולה מפעמת בו. עם השנים התחלפה קבלת הפנים הסקרנית בחשדנות, לעתים אפילו בטינה, שביסודה עמדה בין השאר אי-הבנה. לצלקה היה חלק נכבד ביצירתה של אי-ההבנה הזאת, שכן לא רק אלף לבבות היו לו, אלא גם אלף מסכות.

     

    מקורה של אי-ההבנה הזאת פשוט יותר ממה שנדמה. התרבות הישראלית לכודה מאז שנות החמישים בסבך לא פתור של רגשי נחיתות ועליונות ביחסה לתרבות המוצא החרבה שלה – תרבות יהודי אירופה. צלקה הפך לקורבן של הסבך הזה: האשימו אותו מצד אחד שהוא "מתנשא" ומצד שני שהוא "לא מספיק ישראלי" – כלומר לא יליד זפת וזיפזיף כמונו, אלא מין פולני זר ומוזר. ומה שיותר נורא – איש לא שם לב למקורו של סבך הרגשות הזה, כי צלקה טרח, מסיבות טובות ועמוקות, להסוות היטב את המפתח להבנתו.

     

    "צריך אחת ולתמיד להחליט איך לפתוח שטיח", כתבה יונה וולך באחד משיריה המוקדמים. וצריך היה אחת ולתמיד להחליט מי זה הצלקה הזה – פליט ראוי לרחמים ולהתרפקות נוסטלגית כוזבת, או יליד הארץ שאכל איתנו קרמבו בגן ילדים ישראלי. אלו הן שתי האפשרויות היחידות שהתרבות הישראלית פתחה בפניו, אלא שצלקה לא היה מוכן להתגדר בשום זהות כפויה ומוגבלת, ועשה הכל כדי לתעתע בהבחנה החדה בין "מהגר" ו"בן הארץ" שעמדה בבסיסן.

     

    וזה מה שצלקה היה שואל, אילו היה מרשה לעצמו להסיר את מסכותיו: מה זאת אומרת, פליט או יליד? ומה אתם? פלסטינים מצאצאי דוד המלך? אליק שנולד מן הים? התרבות הישראלית עצמה היא תרבות מהגרת, תרבות שנפלטה ממערבולת קוסמית של חורבן והרס אך גם מתוך חלום מטורף על שחר חדש במולדת חדשה – בדיוק כמוני. הסיפור ההיסטורי שלכם הוא במידה רבה סיפור חיי. לא יותר הגיוני שתסתכלו עלי כדי להבין מי אתם, מי הייתם, מה אתם יכולים להיות, מאשר שתכפו עלי לראות את העולם מבעד לחרירי ההצצה הזעירים של פנטזיית "ילידי הארץ" הנואשת שלכם?

     

    ב"אלף לבבות" העניק צלקה לתמונת העולם שלו את ביטויה השלם והנשגב ביותר. אין אף רומן אחר בספרות העברית שמצליח לגולל בדרך כה רחבה ומעמיקה, רבת יופי ועם זאת מוכת כאב, את סיפורה של ההגירה היהודית לציון על השבר הנורא שהיה כרוך בה, ולעשות זאת מתוך הבנה דקה ואינטימית כל כך של כל התחנות במסע הזה, ובכלל זה של תחנתו האחרונה – חברת המהגרים הישראלית.

     

    בקשה אחרונה

    בשיחותיו האחרונות עמי, ממש בימים האחרונים לחייו, צלקה שב וביקש ממני להבטיח לו שאשלים את העריכה-מחדש של "אלף לבבות". לבקשה הוא הוסיף דברי עידוד רבים שביטאו את בטחונו בי כעורך. הבטחתי ולא הבנתי מה אני מבטיח. הייתי משוכנע שתכף המחלה תיסוג קצת, הוא יתאושש, ונירתם יחד למלאכה. לא העליתי על דעתי שמותו קרוב כל כך.

     

    רק בימי "השבעה", כאשר אביבה של דן, אשתו, ומיכאל ורמי, בניו, חזרו על הבקשה

    והציגו אותה כרצונו, היכתה בי משמעותה השלמה. יראה גדולה אחזה בי. לא ידעתי איך אוכל לחמוק מן ההבטחה ולא ידעתי איך אוכל לעמוד בה. תוכנית העריכה מחדש היתה מרחיקת לכת, והרעיון להשלים אותה בלי דן, בלי עצותיו לאורך הדרך ובלי ברכתו לאחר מעשה, נראה לי בלתי נסבל.

     

    הסוף ידוע. "אלף לבבות" רואה כעת אור בנוסח חדש. צללתי אל תוך יצירה שיופיה הגדול ופלאיה המרובים הובילו אותי בדרכי. רק חודשים רבים אחרי שהשלמתי את העריכה עצמה, כאשר כתבתי את אחרית הדבר לנוסח החדש, הבנתי מה ארע לי, וליתר דיוק: הבנתי את הדרך שעשיתי בעשרים השנה שחלפו מאז קראתי את סיפורו הקצר של צלקה "המבט" – סיפור שחדר עמוק לליבי והפך אותי לתלמידו. לדבר הגדול הזה כיוון מן הסתם יהושע בן פרחיה כשאמר: עשה לך רב וקנה לך חבר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הירש. בחיל ורעדה
    צילום: מיכל היימן
    "אלף לבבות"
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים