שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שולחן ערוך
    מסע ההגירה היהודי לארץ ישראל עומד במרכז "אלף לבבות" של דן צלקה. שלוש שנים לאחר מותו יוצא הספר במהדורה חדשה לאחר שנערך על ידי אלי הירש. הנה טעימה

    כמה מתלמידיה של הדס קאזיס (לבית שוורץ) כבר ביקרו בבית ביאליק, אבל לא זכרו את ביקורם. כתלמידת בית-הספר התיכון כתבה שם מאדי עצמה איזו עבודה ארוכה והמקום מצא חן בעיניה, למרות מבטיו הבולשים של המנהל מר אוּנְגֶרפֶלד, מזכירו של ביאליק, שזעמו הקדוש היה מוכן להתלקח בכל רגע.

     

    בפינת רחוב הס נשמעה תרועת חצוצרות שבקעה מחנות תקליטים. מאדי הלכה בין שתי ילדות בראש הכיתה. אחת מהן, דפנה, היתה נרגשת מהביקור הצפוי, ובגלל התרגשותה החלה גם מאדי להביט סביבה בתשומת-לב. פתאום הבחינו הילדים בחתול לבן בעל אוזניים חומות שישב על מדרכת שיש סדוקה של אחד הבתים הנמוכים, ומישהו מהבנים יידה בו תפוח אכול למחצה. שלושה זקנים עמדו רכונים אל מודעה המודבקת על לוח הבטון שבתחתית עמוד חשמל – מודעת אבל.

     

    הזקן שהיה הקרוב ביותר אל הלוח התיישר, והניח את ידו על לוח לבו. ודאי נתקף סחרחורת. כובעיהם המרופטים של הזקנים וגופיהם השבירים משכו את עיני הילדים, וכשעברו ליד עמוד החשמל הם השתתקו. אבל השקט שנפל עליהם לא נמשך זמן רב: הם ראו איש מזוקן עומד ומשתין בשקט על הקיר, וכולם השמיעו פס-פס-פס רמים, כמו שהיו אמותיהם עושות כשהיו ליד הסיר.

     

    והנה עמד לפניהם בית ביאליק – הגג המשונן, הלובן, המגדל, עליית הקיר כמו ביפו או בירושלים, דקל. בכניסה אמרה להם מאדי כמה משפטים על בית ביאליק וביקשה מהם לשיר משירי המשורר, אך הילדים פצחו בשיר "לדוד משה היתה פרה", צוחקים ומעמידים פנים שזהו אחד משירי ביאליק.

     

    הבית היה נעים וחינני, כמו הבתים שבנו אביה וידידיו בשנות העשרים. כל חפץ בו היה נדיר, יקר ערך ונבחר באהבה. זה היה בית שנבנה לשם שיחת גברים והיה בו משהו תמים. מר אונגרפלד הציץ מאחד החדרים.

     

    "הנביא של ביאליק!" אמרה אחת הילדות שכבר ביקרה בבית ביאליק, ונלחצה אל מאדי. הפעם לא פתח מר אונגרפלד, כדרכו, בנאום על המשורר הלאומי, אלא התחיל לדשדש לתוך הבית והזמין אותם בתנועת יד קצרה וחסרת סבלנות ללכת אחריו. הילדים המופתעים והמפוחדים מעט הלכו אחריו בדממה, על קצות האצבעות, עד שהגיעו לחדר התצוגה.

     

    מר אונגרפלד נעצר פתאום ונעמד מולם, סוקר אותם במבטו האלים.

    "ראיתם את הספרים?" שאל קצרות וענה יחד עם הילדים: "כן. ואתם יודעים איזה ספר אהב ביאליק יותר מכל הספרים? איזה ספר? את... ספר... התורה! רוצים לראות אותו? רוצים לראות את... ספר... התורה? תיכף אביא לכם. רק אני הולך – כל הילדים עומדים!"

     

    מר אונגרפלד התרחק מהם, מתנודד קצת ונושם בכבדות.

    "זה הנביא של ביאליק!" חזרה ואמרה הילדה.

    "הוא הולך למות?" לחשה דפנה.

    "למה את שואלת?"

    "הוא חיוור כזה..."

    "לא, לא. הוא תמיד היה חיוור", אמרה מאדי.

     

    מר אונגרפלד חזר בצעדים אטיים אך מאוששים ואפילו מקפצים קצת, כדרך הנערים.

     

    "אני מביא לכם את ספר התורה שביאליק קרא בו כל יום עשר פעמים. כל ילד צריך לנשק את ספר התורה!" והילדים נישקו את הספר מתוך רתיעה קלה. בינתיים הוציא מר אונגרפלד בזהירות רבה מתוך הארון ספר בכריכה מוזהבת והחזיק אותו לפניו, כמצפה שהספר יצמיח כנפיים ויתעופף אל התקרה כפרפר צהוב.

     

    הילדים הביטו בהשתאות בספר הרועד לפניהם.

    "ועכשיו אראה לכם את ספר התורה שביאליק קרא בו כל שבת! בשבת! ספר תורה יפה מאוד. ספר תורה של זהב! כולם רואים אותו?" ושוב ענה עם הילדים: "כן, כן! רואים! רואים! גם הילדה הזאת רואה, גם הילד. ועכשיו אראה לכם ספר תורה שביאליק קרא בו כשהיה חולה מאוד. רק אני הולך – כל הילדים עומדים".

     

    "אני מרגישה שהוא הולך למות!" לחשה דפנה.

    מר אונגרפלד חזר ובידו השמאלית ספר אחר. את כף ידו הימנית פרש על חזהו. פיג'מה כחולה הציצה מתוך מקטורנו. עתה כאילו חיקה את קולו של ביאליק: "תנו... לי... את הספר הזה... שאני אוהב... כל-כך! אני רוצה לקרוא בו עווווווד פעעעעעעעם אחת... אתם רואים כמה הוא אהב את הספר? ועכשיו אראה לכם את עט הזהב שבו כתב ביאליק את השירים. כל הילדים רואים את עט הזהב? עט זהב! זהב! מי רוצה לנשק את העט?"

     

    הילדים הביטו בו בתדהמה גוברת והולכת. ניכר בהם שכבר נתגבשה בהם דעה נחרצת על מר אונגרפלד. הילד שזרק קודם את התפוח על החתול הרים את ידו, מחייך.

     

    "רק בלי ידיים!" אמר מר אונגרפלד וקירב את העט אל שפתיו של המנשק.

    עצב רב השרו החפצים הרבים, התמונות הלא משובחות, החלונות האפורים.

    "ועכשיו אראה לכם את שעון הכיס של ביאליק, שעמד מלכת ברגע שיצאה נשמתו של המשורר. שלושה רגעים לפני השעה שבע בערב".

     

    "למה?" שאל הנער שנישק את העט.

    "למה מה?" הטיח בו מר אונגרפלד.

    "למה השעון נעצר?"

    מר אונגרפלד שאף שאיפה עמוקה ופלט את האוויר דרך נחירי אפו השעירים.

    "שלושה רגעים לפני שבע, אמרתי. נא להביט!"

    הילדים הביטו בשעון.

    "אני רואה כאן שבע ודקה..." אמרה דפנה.

    "תשתקי, ילדה חסרת לב!" אמר לה מר אונגרפלד בכעס פתאומי.

    "כמה שעה? שבע שעות ודק אחד!" אמר הילד שנישק את העט.

    "אולי הזיז מישהו את המחוג בטעות," מלמלה מאדי.

    "אמרתי לשתוק!" הרעים אונגרפלד בקולו. "לשתוק!"

     

    הבית היה בית של גברים, וכל מה שהיה בו – התמונות שעל הקירות, הפסלונים, חפצי הנוי הקטנים, השעונים, האריחים, השטיחים – היה נעים, אבל הכל היה צר, קטן, קמצני מעט. היופי נבע רק מן הצמצום.

     

    מה שנאסף כאן מן העולם הגדול היה זעיר מדי, אילם. אילו היו שם צמחים רבים, חלונות גבוהים הפונים אל מדשאה, תמונה אחת עוצרת נשימה, כלי חרסינה לא רגילים, שטיחים מיוחדים (אם כי השטיחים החיוורים והדהויים היו יפים לעצמם), כמה פסלים.

     

    דרך החלון נראה הרחוב ההולך ומתבהר – העננים הלבנים התפזרו, הרוח התחזקה, ומאדי השתוקקה לצאת לרחוב ולהיעלם בין הבתים והעצים. חיים נחמן היה נמוך למדי, שמן למדי, ג'ינג'י, פוזל מעט וסימני אבעבועות על פניו. הוא עצמו אמר שהוא נראה כמו קצב. אולי סבל מזה שהיה מכוער בעיני עצמו. לאדם האוהב יופי אין זה דבר נעים, אבל בתצלומים מימי בחרותו לא נראה מכוער, להיפך, נראה מרוצה ואפילו מלא הנאה, אבל מתוח מאוד, כאילו בלע מטאטא.

     

    אולי היה לו קשה, ואולי היה צריך אז המצטלם לעמוד קפוא כדי שלא לבלבל את המצלמות ההן, שבצדק קראו להן צלמניות. מעניין איזה קול היה לו. מעניין היה לשמוע אותו קורא שיר או מדבר. אולי היה לו קול רב-גוונים, קולו של אדם שיש בו הרבה דברים והוא חי מתוך תואם עם העולם, גם אם התואם הזה כאוב קצת.

     

    אבל קולם של גברים יכול לשמש להם כמסכה. קול גבר ששומעים בטלפון וקול אשה – איזה הבדל! אשה לא תסתיר הרבה בדיבורה, לכך משמשים לה פניה ובגדיה. הקול הוא המסווה הטוב ביותר של הגבר. אבל טוב היה אילו נשאר איזה תקליט שבו היה נשמע מדבר, זה היה מעניין הרבה יותר מכל החפצים הקטנים האלה. כשראתה את תומר הוא מצא חן בעיניה מיד, אבל כשדיבר בפעם הראשונה היה משהו אטום בקולו, הקול היה שקוע עמוק בתוך גופו וקשה היה לו להוציא את הקול החוצה, וכשיצא הקול לבסוף, היה בו משהו סדוק ואפור.

     

    "תיכף אראה לכם כמה ביאליק שמח כשבאו ילדים לבקר אותו. כל הילדים צריכים לראות כמה שביאליק שמח", אמר אונגרפלד והסיר מהקיר תצלום של ביאליק מחייך.

     

    "בבית-הספר שלנו יש תצלום כזה", אמר מישהו.

    מר אונגרפלד התעלם ממנו ואמר: "ועכשיו אראה לכם את אשתו של ביאליק, מרים. כל הילדים צריכים לראות את מרים. רק אני הולך..."

    "כל הילדים עומדים!" ענתה לו מקהלת הילדים.

     

    מר אונגרפלד נעצר לרגע מרוב פליאה.

    "כל הילדים עומדים!" מלמל. "כל אחד צריך לראות את מרים".

    "קוראים לה מניה. למה אתה קורא לה מרים, אדון אונגרפלד?" שאל מישהו.

    "קרבו הנה גם אתם," אמר מר אונגרפלד לשני ילדים שהסתתרו מאחורי חבריהם, "גם אתם צריכים לראות את מרים, אשתו של ביאליק, שאהבה מאוד ילדים ונתנה להם את הבית הזה".

     

    "אני יודע איפה גרה מניה", אמר הילד שהשליך את התפוח ונישק את העט. "היא גרה בדיוק מולנו, ברחוב מלצ'ט, ואני רואה אותה כל יום הולכת למכולת, ואני מכיר את האשה שגרה אצלה. יש לה כאבי גב והיא תמיד כפופה. וכולם קוראים לה מניה או מניצ'קה".

     

    הילדים לחשו: "מניצ'קה! מניצ'קה!" ופרצו בצחוק.

    "אסור לצחוק בבית ביאליק!" אמר מר אונגרפלד. "אסור לצחוק בבית הזה! וגם לא ארשה להשמיע באוזני דבר הבל".

    "ובכל זאת קוראים לה מניצ'קה!" אמר הילד.

    "והיא סוב תיסוב!" אמר ילד רזה מאוד והשתעל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אלף לבבות"
    עטיפת הספר
    צלקה. מבט של מהגר
    צילום: גבי מנשה
    7 לילות
    מומלצים