טיפול זוגי
איל מגד, מחבר הספר "זוג," חשף בו – לפחות לדעת חלק מהקוראים – לא מעט מהנעשה בזוגיותו שלו. עכשיו תופסת אותו אשתו צרויה שלו לשיחת בירור והבהרות, ומגד מודה כי כתב על "אהבות נכזבות בתוך חיי הנישואין"
זוג שחי יחד לא תמיד מספיק לדבר, ולא תמיד מדבר מספיק. הרבה משפטים לא גמורים מסתובבים בחלל הבית, הרבה שאלות שותקות, תמיד יש משהו יותר דחוף - ילדים, טלפונים, פגישות, עבודה, כביסות, קניות, ותמיד נדמה שעוד תהיינה הזדמנויות, ולפעמים כשמגיעה הזדמנות היא מעיקה ומחייבת כל כך, שנמלטים מחדש אל ההמולה המוכרת, הרצופה הסחות דעת.
כשפנו אליי מן העיתון והציעו לי לראיין את בן זוגי על ספרו "זוג," חשבתי ברגע הראשון שזה עוד גימיק תקשורתי, אבל אחר כך הבנתי שלא, לא בהכרח; הרי יש עוד שאלות שלא הספקתי לשאול אותו על הספר, וגם אם לא כולן מתאימות לעיתון יומי, לפחות חלקן כן.
אולי אתחיל דווקא בשאלה ששואלים אותי מאז יצא הספר: "האם אתם הזוג הזה"? או: "איך את מרגישה עם החשיפה הזו"? ואני מתפלאת: "איזו חשיפה"? ובאמת שלא בהיתממות. אני מתייחסת אל גיבורי "זוג" כאל גיבורים ספרותיים, זה הרי מה שהם, לא?
"הנה הזדמנות להוכיח שזוג מסוגל לפעמים לשוט על מי מנוחות של תמימות דעים... גם אני מסתייג מהמילה 'חשיפה,' שמתאימה לעיתונות, לטורי רכילות, לא לספרות. המילה 'ישירוּת' מבטאת את סוג הכתיבה הזה הרבה יותר במדויק. אני מאמץ בחום את מה שיואל הופמן אמר: 'זה ספר ישיר.' זה ספר שנועד מלכתחילה לפנות ישר אל הרגש ולכן גם אינו מסתבך בעלילות נפתלות. כנראה שהמילה 'חשיפה' היא יותר חריפה מישירות רגשית, וחריפות היא רוח התקופה."
אבל יחד עם זאת אינך הודף מספיק, לטעמי, את השאלות הנוגעות לחייך הפרטיים; את הזיהוי בין חיינו לחיי הזוג שבספר.
"את צודקת, אני לא זהיר מספיק. זו בעיה שמלווה אותי תמיד: אני לא לוקח בחשבון שמה שנהיר וברור לי, לא בהכרח בהיר ונהיר לזולת. מבחינתי, ברגע שאני כותב את הדברים בספר, הם יוצאים מתוך המציאות והופכים למשהו שונה, בדיוני. מקבלים ממד ספרותי. הרגשות הישירים - בסדר, החשופים, כאן המילה הזאת מתאימה - מתלבשים על גיבור ספרותי, עוברים ממני אליו.
לכן גם זרה לי המחמאה הנשמעת לא פעם באוזניי: 'איזה אומץ'! לחשוף כך את חייך ואת רגשותיך, הכוונה. זה אמנם נאמר כמחמאה, אבל זה מביך, כי לא זו הייתה הכוונה שלי. הכוונה שלי הייתה לתאר עולם פנימי בעירומו בכלים הספרותיים המשוכללים ביותר העומדים לרשותי. כשאני עובר את המטמורפוזה הספרותית, זה כבר לא אני. לכן אני מתייחס לסוג הכתיבה הזה לא כגבורה יוצאת דופן, אלא כדבר מובן מאליו. טבעי לי לכתוב כך."
אולי הטבעיות הזו, המשדרת כנות רבה, היא שמטעה לחשוב שהספר הוא צילום מדויק של חייך הפרטיים.
"ברור שאני משקה את הספר הזה, כמו את הספרים לפניו, במים שאני שואב מבאר החיים - אבל לא רציתי לצלם כאן את חיי, אלא לתאר גבר המתמודד עם נשיות מאיימת. ייתכן שהעובדה שלא הרבה גברים מעזים להתמודד עם המציאות הרגשית הזאת היא זו שמזמינה את המחמאה 'אומץ.' בכלל, אני לא מבין מה ליצר הרכילאי שהולך ומתעצם אצלנו, מה לו ולפריטה על הנימים הדקים של הרגש שמציעה הספרות.
"כל הנטייה הזאת, לעורר עניין בספר על ידי נבירה בחייו הפרטיים של הסופר, היא נלוזה. פעם הכיוון היה הפוך והרבה יותר נכון - היית מתרשם מספר שקראת, ובעקבות זה היית פונה להתעניין בחיי הסופר שכתב אותו.
"אבל איזה עניין אמיתי יכול להתעורר בחיים של סופר לפני שקראת את ספרו? מה זה נותן? זה רק מזיק לך כקורא, כי מרגע שהתחלת לקרוא הגיבור מזוהה אצלך עם הסופר שעליו קראת בעיתון; ואשתו של הגיבור היא אותה אישה שהופיעה בתצלום המתלווה בדרך כלל לאותה כתבה או ראיון. זה סותם, לא פותח. אינך יכול להכניס את עצמך לספר; וזו הרי המטרה - לראות את עצמך באור חדש, וב'זוג' ביתר שאת - לבחון את חייך הזוגיים, לא את חייו הזוגיים של הסופר. אם הקורא יראה לנגד עיניו אותי ואותך, מה ייצא לו מזה? - סתם הצצה, מציצנות."
ומה איתך? הצלחת לראות את עצמך באור חדש? אתה מרגיש שבמהלך הכתיבה של "זוג" למדת משהו, עברת איזה תהליך?
"אני חושב שכן. בשלב מסוים ה'אני' הפך ל'הוא' ויכולתי לראות את האופרה הזוגית פחות כמשתתף ויותר כמשקיף. 'לראות אותך אמיתית, ממשית, מנותקת ממאוויי הכמוסים,' כפי שכתוב. הבנתי יותר את נקודת המבט הנשית, את יחסי הגומלין בדרמה הזאת. את סיבת הגירויים והתגובות.
מטבע הדברים, הקשר הזוגי שאני מתאר הוא מנקודת המבט של הגבר. אני מנסה לתאר כאן אובססיה, מחלה שאותה אני מגדיר כ'אהבה נכזבת של בעל לאשתו.' ההצדקה שיש לי לעסוק בזה - אני כותב גם בגוף הספר - היא שייתכן שהסיפור הזה מייצג אהבות נכזבות אחרות של בעלים לנשותיהם, אהבות נכזבות בתוך חיי הנישואים. הגיבור שלי מציית להוראה 'דע את עצמך,' מתוך אמונה שככל שייטיב להבין את עצמו כך ייטיב עם סביבתו, ובראש ובראשונה עם בת זוגו."
לספר יש צד רליגיוזי. גיבורו מיטלטל בין תשוקה לבין התנזרות. מתקבל רושם שלגבר הזה מתאים יותר מנזר מאשר תא משפחתי.
"אני באמת רואה את 'זוג' כספר דתי, תיאולוגי, מבחינה זו שגיבורו מתלבט כל הזמן בין התמסרות לכפירה - בין סגידה לבין בגידה. הקשר הזוגי, חיים עם אישה, תובעים בעיניי את אותה התקדשות דתית הנדרשת מזה המקדיש את חייו לאל. אתה עובר מבחנים, נדרשת התגברות. זה המסר של הספר: הזוגיות היא מבחן עליון, כמו אמונה."
עד כדי כך? אולי תנסה להסביר לי, אחת ולתמיד, מה לדעתך כל כך קשה בזה?
"זוגיות היא ניסיון לחבר שני הפכים - זה לא מספיק קשה"?
ובכל זאת, אתה מתאר באחד הפרקים זוג שנראה לך באותו רגע
מושלם על שפת מעיין בגליל. אז אולי הקשר הזוגי אינו "מחלת נפש משותפת" (כפי שאתה מגדיר זוגיות בספר) שהיא נחלת כולם? אולי ישנם יצורים פלאיים שאצלם זה פשוט יותר?
"צילמתי שם רגע של שלמות, תמונה אידילית שנראתה לי יוצאת דופן, נדירה ביותר',דבקות אמיתית שנצרפה בדייקנות רבה, או ששיחק לה המזל'. אבל מעבר לרגע החסד אני לא לוקח אחריות על מה שקרה לזוג הזה... לתמהוני, קוראים לא מעטים יצרו איתי קשר בחודש שעבר מאז צאת הספר והביעו הזדהות עם המצבים הנפשיים שאני מתאר. כבעל הדבר שמחתי, כמובן; מצד שני הצטערתי לשמוע כמה סירות מיטלטלות על המים הסוערים האלה".
משום מה אנחנו מדברים יותר על זוגיות - מילה שאני לא כל כך מחבבת - ופחות על אהבה. אתה בטוח, אגב, שהגיבור שלך באמת אוהב את האישה הזו שהוא עסוק בה כל כך? במה בעצם מתבטאת האהבה שלו אליה?
"מעבר לרגשות המודגמים ומפורטים בספר, במשפט אחד: קשה לאהוב את מי שבכוחו להרוס אותך. זה פרדוקס טרגי כמעט - באהבה גורלית באמת קשה לאהוב".
- מתוך מוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
