שתף קטע נבחר

הטינה שהדליקה את האהבה

בגיל 21, בדיוק בגיל של גיבורת "גאווה ודעה קדומה", כתבה ג'יין אוסטן את ספר הבנות הכי קלאסי, שהצליח לא להתיישן גם בזכות המתרגמת עירית לינור שעשתה עבודה מצויינת

גם אחרי מאתיים שנה ממשיך הרומן הישן, הרענן ורב העליצות הזה להצליח לא רק כספר, שהופיע באינספור מהדורות ותרגומים, אלא גם כסדרת טלוויזיה מנצחת תמיד (ההפקה האחרונה באנגליה של "גאווה ודיעה קדומה", משנת 95', גרפה את הרייטינג הגדול ביותר בתחום הדרמה בתולדות הטלוויזיה הבריטית).

 

מסתבר כי התובנות האנושיות השופעות בסיפור לא התיישנו והן מדברות לכל הנשים בכל הגילים והדורות. ועם זאת, הז'אנר הטלוויזיוני לא פגע בתוקפו של הטקסט, שיש בו איזו אירוניה וחיוניות ששום מסך לא יכול להעביר.

 

המפגש עם האמירות הישירות והציוריות בספר, מפי הסופרת על גיבוריה ומפי הגיבורים זה על זה, דומה למין הסתובבות במוזיאון היסטורי מקסים המציג נפשות ואנשים מן הזמן ההוא בכל ממשותם. היה משהו בתקופה הזאת, שבה אנשים נפגשו הרבה ואירחו הרבה (הגיבורה מבלה שבועות וחודשים אצל קרובים ומכרים) ורקדו זה עם זה בנשפים וריכלו ושוחחו הרבה , שהעניק לכל המגע האנושי נפח ואינטימיות וקדחתנות (למרות מרחק הנימוס) ולא מעט תום.

 

ואכן, בגירסתה העברית של עירית לינור, הספר הזה הוא תענוג קריאה אמיתי, אינטליגנטי, מלבב, מרושע במידה, רווי בדיחות והברקות ואמרות כנף מלוטשות.

 

ג'יין אוסטן, המחברת (שכתבה בין השאר גם את "על תבונה ורגישות", למי שראה את הסרט), אהבה דווקא את גיבורת "גאווה ודעה קדומה", חריפת המחשבה, העצמאית והשמחה ביסודה, יותר מכל גיבורותיה, כפי שמציינת לינור באחרית הדבר המרתקת שלה. למעשה, כשאוסטן השלימה את הטיוטא הראשונה לספר היא היתה בגילה של הגיבורה – 21 שנה. גיל די מדהים לכתוב בו רומן שזכה לתהילת עולם.


"גאווה ודעה קדומה" הסרט: שניה מימין קירה נייטלי שגילמה את אליזבת בנט 

 

אגב, דווקא פרק הסיום בספר, שבו האהבה מנצחת (טוב, לפחות לא נגלה לכם איך) סובל מחולשה ומשבלוניות מסוימת, ואולי זה קשור גם לכך שבניגוד לגיבורה שלה, אוסטן עצמה היתה מאורסת רק לילה אחד ובבוקרו ביטלה את הנישואין. כלומר, היא לא ממש היתה שם, במימוש האהבה, והחלק הזה בסיפור לא נבע ממש מתוכה. אוסטן, שנישואים בימיה היו "הפרנסה המכובדת היחידה בעבור צעירות משכילות ועניות", כדבריה בספר, מתה רווקה בבית אחיה, בגיל 41. איזה סוף לא רומנטי.

 

כלוב המעמד הגבוה

אחת השאלות המעשיות הנידונות בתחילת הרומן היא מהי הדרך המומלצת לתפוס גבר (ספר בנות כבר אמרנו, נכון? עירית לינור אמרה את זה לפנינו). ובכן, חברתה הנבונה והלא-יפה של הגיבורה אינה סומכת על ערנות הגברים וממליצה לאישה להפגין את התעניינותה בגבר, "כדי לא להחמיץ את ההזדמנות ללכוד אותו".

 

אבל אצל הגיבורה שלנו, אליזבת, עובד דווקא הדגם ההפוך, וזה מה שמעניין: דווקא סירובה התקיף לחיזוריו של דארסי, בעל האחוזה היפה והמורכב, הפיקח והיהיר, דווקא קטילותיה אותו ואת אופיו הבלתי נסבל, הם שהלהיטו אותו.

 

נכון, אצלה זו לא היתה טקטיקת חיזור. היחס העוין שלה נולד כשאותו דארסי נמנע מלהזמין אותה לרקוד בפגישתם הראשונה בנשף, בטענה שהיא "לא מספיק נאה כדי לפתות אותי". היא אמנם היתה מספיק יפה וחכמה כדי לראות את הצד המשעשע בשחצנות הזאת, אבל על קרקע העלבון הראשוני הזה יצמחו גם כמה מטעויות השיפוט הגדולות שלה לגביו בהמשך, כשהמצב מבחינתו ישתנה (טעויות אשר ילבו, על פי דרכן, את האהבה). מכאן, בכל אופן, הגיעה ה"דעה הקדומה" לשם הרומן.

 

לעומת זאת, את חלק ה"גאווה" בשם הספר הביא איתו דארסי, שגאוותו זוכה לטיפולה המושחז של הגיבורה. כשהוא מתריס נגדה, למשל, כי היא שייכת לאנשים שתכלית חייהם הינה להשמיע בדיחה טובה גם במחיר לעג למעשים חכמים וטובים, היא משיבה: "יש אנשים כאלה, אך אני מקווה שאינני נמנית עימם. אני מקווה שלעולם לא אלעג לחוכמה או לטוב לב. אם כי אני מודה ששיגיונות ושטויות, גחמות והפכפכות אכן משעשעים אותי ואני צוחקת להם בכל הזדמנות – אך אני מניחה שאלה הן בדיוק התכונות שאין בך".

 

בשלב די מוקדם הוא הולך ומתאהב בה, למורת רוחו, ולא רק בגלל דחייתה המפתיעה אותו, ולא רק בגלל חיוניותה ורוחה הטובה – המנוגדות לדכדוך הקל ולשתקנות השורים עליו, אלא גם משום שהוא מבין שהיא הסיכוי היחיד שלו להיחלץ מכלוב המעמד הגבוה, עם ההתנשאות הנלווית ועם חנופת האנשים השקרית. היא מוצאת חן בעיניו כי היא מתעניינת בַנפש ובהתנהגות הנכונה ולא במחלצות העושר והמעמד החברתי. די מהר הוא גם שם לב כמה היא יפה, בעצם.

 

חוכמת ההתרפסות

אכן, מתחת לעוקצנות ולבדרנות של "גאווה ודעה קדומה", מתחת לאבחנות הדקות על טבע האדם ולמשפטי האנדרסטייטמנט המורכבים שסופם מצליף, מתייצבת הסופרת לצד היושר הרגשי והנדיבות והצדק החברתי. ג'יין אוסטן תיעבה מאוד, בדרכה הקלילה והעמוקה, את האפליה המעמדית באנגליה של אז, כמו גם את החוקים מפלי הנשים.

 

ולכן הספר הזה, שנחשב בתחילת דרכו לסתם ספר נשים (התואר "סופרת" נעדר בתחילה אפילו ממצבתה של אוסטן, למרות שזכתה כבר אז להצלחה גדולה אצל הקוראות שלה), הוא גם סאטירה חברתית חריפה, ומעורבות בו כמה דמויות גרוטסקיות במיוחד, כגון דודתו העשירה והמיוחסת, השתלטנית והנפוחה להלעיג של דארסי, וכגון הכומר באחוזתה, שהפך את ההתרפסות למלאכת מחשבת ("מר קולינס היה עסוק בהסכמה עם כל דבר שאמרה כבוד הליידי, הודה לה על כל דג שזכה בו והתנצל בכל פעם שחשב שזכה יותר מדי"), וכגון אמה של הגיבורה, שבדאגתה לעתידן הכלכלי של חמש בנותיה משווקת אותן לחתנים בעלי-אמצעים בישירות של בעלת באסטה.

 

לינור לא מאמינה באהבה

קשה לחשוב על מתרגמת מתאימה יותר לספר הזה מעירית לינור (קדמו לה שלושה מתרגמים לעברית, בהם אהרן אמיר), שבאה אליו מאהבה גדולה ומתוך הומור גדול, ואכן העבירה אותו לעברית תוססת, חצי עכשווית חצי הדורה – והחצי ההדור מתקבל כמאפיין תקופתי טבעי ויוצר איזה מרחק נכון מהדמויות ומזמנן.


לינור, המתרגמת, מאמינה באהבה? (צילום: ירון ברנר) 

 

עם זאת, קצת במפתיע, קשה להסכים עם חלק מתובנותיה של לינור לגבי הספר. כשהיא טוענת, למשל, בנזפנות קלה כי הגיבור "עסוק מדי בקסם האירוטי" של הגיבורה, וכי הוא מציע לה נישואים "כדי לספק את צורכי הגוף", נדמה שהיא מפרשת את המין הגברי בדרך פשטנית מדי, וממש לא לגמרי ברור איפה בטקסט מצאה לינור רמזים לסוג כזה של תשוקה חד-ממדית, ובכלל מה זה "עסוק מדי בקסם הארוטי"? אין "מדי" בתשוקה.

 

על פי אחרית הדבר, נדמה שלינור מאמינה באהבה קצת פחות מג'יין אוסטן עצמה, ולכן היא גם מייחסת לגיבורה, אליזבת, קו של חוסר רומנטיות בחלק מהתנהגותה. גם זה לא ממש נכון. בימים ההם בזמן הזה כל הבנות היו רומנטיות (וגם עירית). אחרת הרי אי אפשר לקרוא בעניין כזה את "גאווה ודעה קדומה".

 

  • "גאווה ודעה קדומה", ג'יין אוסטן, תרגום ואחרית דבר: עירית לינור, הוצאת כתר וידיעות ספרים, 390 עמודים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"גאווה ודעה קדומה"
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים