"כן, אני אמא חרדתית. אבל שפויה"

זה לא הגיוני, זה בלתי אפשרי, זה חסר סיכוי בעולם האמיתי, אבל בחלומות שלי אני הולכת לקנות שרשרת ברזל עבה, לחבר אותה אל מותניי ולכבול אליה את ילדיי, כדי שאלך בעקבותיהם לכל אשר ילכו.

בחלומות שלי, אני לא מתכוונת לעזוב אותם לרגע אחד, אני לא מתכוונת לשחרר אותם גם אם יתחננו על נפשם. אני איתם ובעקבותיהם. אני תמיד שם. לפחות עד שיגיעו לבגרות וידעו להיות שומרי הראש של עצמם.

בחלומות שלי, אני לא מתכוונת להיענות לתחנוני הקול השפוי שינסה לגרום לי להרפות. גם לא יעניין אותי אם יטיחו בי שאני סתם אמא היסטרית, חרדתית ומבוהלת.

אני בעצמי אסתובב ברחובות, כשילדיי משתרכים מאחוריי, ואצעק לכל מגאפון פנוי שכן. אני אמא חרדתית ומבוהלת והיסטרית. אבל שפויה.

אני שפויה כי המציאות בה אבא לילדים, גבר בן 40, אונס באמצע הלילה ילדה של מישהו אחר, היא שנטרפה. כל כך נטרפה, עד כי אין שום אפשרות להכיל את תחושת הביעותים של אבא שהולך לישון עם ילדתו הקטנה באוהל, כשהם מכוסים בשמיכת כוכבים, ומתעורר אל מזרן ריק ואל התובנה שבתו, שהלכה לישון תמה, התעוררה מחוללת.

בסיוטים שלי אני יודעת שלא תהיה לי ברירה. אני יודעת שחובה עלי לשחרר ולהתפלל. אני יודעת שאני צריכה לשלח אותם אל חייהם כשהם עומדים על רגליהם שלהם ולעשות דילים עם אלוהים, כמו שעשינו כשהיינו קטנים. אלוהים-אלוהים-אלוהים אני מבטיחה. כל מה שתרצה, כל מה שתבקש, רק שהילדים שלי יחזרו בשלום. רק שאיזה סוטה שמסתובב חופשי לא יטרוף את שרידי תמימותם. רק שאיזה זאב אנושי בתחפושת של מלאך לא יתנפל עליהם בדרך מבית הספר, מהחוג או מהקייטנה ויבלע לתמיד את המבט התמים בעיניים.

אז בסיוטים שלי אני כבר מרשה להם לרדת לבד למטה, אבל רק אל המגרש שמול הבית, רק יחד עם חברים נוספים וגם אז, חלון המטבח נפער לרווחה, אני מעסיקה את עצמי בעבודות יזומות בסביבתו הקרובה (תמיד-תמיד יש מה לעשות בין הכיריים למזווה) ומשקיפה בעין ביונית, בקצב של אחת לשישים שניות על מנת לוודא שהכל כשורה.

ללכת לבד לחבר אין להם סיכוי, גם אם הוא מתגורר ברחוב הסמוך. תמיד יהיה גורם מלווה – חבר נוסף או מבוגר תורן. ללכת לבד למכולת? בשום אופן. אם ללכת, אז רק בשניים, כדי להקשות על חוטפי התום לבצע את זממם. אני מתסרטת את הזוועה בראש ומדמיינת איך שניים תמיד נחלצים טוב יותר ממצבים מסוכנים. ויש גם פלאפון. לא מפני שאני מצדדת בצורך של הילד לעדכן און-ליין באשר לרגשותיו ולעימותיו עם המורה לתנ"ך. הנייד פשוט עוזר לי להיות יותר רגועה.

להורים שלנו זה לא קרה. הם שילחו אותנו מדי ארבע אחר הצהריים אל הרחובות והשדות, אל הקלאס וסימני הדרך וידעו שבשבע בערך נחזור לאכול ארוחת ערב. במקרה של מצוקה, ידעו שנבקש ממישהו אסימון ונתקשר הביתה.

האם היו אז ימים אחרים בהם לא אנסו ובזזו את תומתם של ילדים? ייתכן שכן. ייתכן שהפשטות והאיטיות, שעות העבודה הנינוחות יותר ואווירת הקומונה שעדיין אפיינה חלק מחיינו אי שם בשנות ה-70' היא ששמרה על שפיותנו והוציאה פחות מפלצות לציד ילדים באור יום או בחסות אוהל סיירים על שפת הכנרת.

אבל עוד ייתכן שפשוט לא שמענו ולא ידענו על כל המקרים האיומים של חילול קודש הקודשים של ילדינו, פשוט מפני שאמצעי התקשורת לא היו כה מיידיים ומרושתים.

בחלומות שלי אני רוצה לחזור לשם. אל הימים היחפים והפשוטים. אבל בכל בוקר אני מתעוררת אל תוך מציאות בועלת, תזזיתית, מאכלת ואל הדילים עם אלוהים. אבל נשבעת שלו יכולתי, זה היה נגמר בשרשרת.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".

• לכל הכתבות בסדרה.