שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    נאמנות ביקורתית לעם שלך
    למרות הפילוג של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1965, שהביא לסיום הברית בין יהודים לערבים בתוכה, לנסיון הפוליטי המסוים הזה ישנו ערך רב גם כיום

    מי שעזב את המפלגה הקומוניסטית (או קיבוץ, או אישה ובית) יודע שאת רגע העזיבה הוא לא ישכח. בזיכרון נחרטים הפרטים שאינם חשובים.

     

    ליאיר צבן היתה מכונית זעירה מדגם מיני-מיינור. נסענו ברמת-אביב והוא עצר ברחוב ברודצקי, כשמונה מטרים לפני תחנת אוטובוס. היה ליל חורף, שנת 1968, כמה חודשים אחרי שהטנקים הסובייטיים נכנסו לפראג. אמרתי לו: "אני עוזב את המפלגה, אבל אני לא עוזב את מה שלמדתי בה על יהודים וערבים". צבן נשאר במפלגה, ואף על פי כן לא היתה בינינו מחלוקת של ממש. דיברנו כשני שותפים לסופה של הדרך.

     

    על הרבה שטויות שעשיתי אני מצטער. על מה שאמרתי ליאיר באותו לילה, לפני 39 שנים, אינני מצטער. המפלגות הקומוניסטיות (השונות) בפלשתינה, ואחר-כך בישראל, היו קבוצות שהאינטנסיביות בהן היתה רבה מאוד, אבל נסיונותיהן להזרים את הרעיונות החברתיים של הקומוניזם אל עורקיה של החברה – היהודית והערבית – שהלכה ונוצרה כאן במאה ה-20, היו קלושים.

     

    הרעיונות לא היו מקוריים, ההישגים היו דלים והעיוורון היה גדול. לעומת זאת, ההישגים שבנסיון הקומוניסטים לקרב בין יהודים לערבים – עד הפילוג של 1965 - לא היו דלים כלל, והיה שם הרבה פיכחון. כלומר, גם בתחום הזה היה עיוורון והיו גם כשלונות; אבל כאשר משווים בין הנזקים שעשו הקומוניסטים ליחסים בין יהודים לערבים לנזקים שעשו אחרים, מותר להקדיש מעט תשומת-לב לניסיון הפוליטי המסוים הזה.

     

    בראש ובראשונה, מק"י היתה מפלגה משותפת ליהודים ולערבים. דבר של מה בכך? האם יש – או היתה בעבר – עוד מפלגה משותפת כזאת? ידועים נסיונות קצרי טווח של כמה אישים, כמו הרשימה של מוחמד מיערי ומתי פלד, אבל לא היתה להם אחיזה של ממש בחברה, ולא היו להם חברים רבים שעשו בשטח שנים רבות, ואף לא מוסדות שהתמודדו עם הקשיים במשך שנים. חייהם הפוליטיים של יהודים וערבים כאן התנהלו בעבר, לפני מק"י, ומתנהלים בהווה, רק במפלגות נפרדות, שיש בהן – במקרה הטוב – אישיות בודדת מן הצד האחר.

     

    אומרים: הדחייה האידיאולוגית של הציונות בידי הקומוניסטים בכל העולם היא שאיפשרה את השיתוף בין הצדדים – היא יצרה מצע אידאולוגי משותף ליהודים וערבים. יש בזה משהו, אבל רק משהו. אם זה נכון, למה הפוסט-ציונים באקדמיה הישראלית נשארים כת קטנה של אינטלקטואלים, אפילו בלי התחלה של ארגון משותף עם ערבים? על אף חשיבות האידיאולוגיה אצל הקומוניסטים, לא ניתן להסביר את השיתוף הארגוני היציב בין יהודים לערבים בטעמים אידיאולוגיים בלבד. עיבוד האידיאולוגיה לעמדות מרובדות, קשובות למציאות, שלעתים אף סתרו זו את זו, ויכולת העבודה המשותפת למרות מתחים אידיאולגיים לא פתורים, הם שמסבירים את התופעה.

     

    העבודה המשותפת במפלגה התנהלה תמיד בשתי רמות: רמת החברים (והאוהדים) ורמת ההנהגה. כל אחד יודע שהנהגות קומוניסטיות היו צייתניות כלפי מוסקבה, ביורוקרטיות במיוחד וסגורות במיוחד; הן גם העלימו הרבה מן הדילמות שלהן. אבל במפלגה עצמה חיו החברים חיי יום-יום פוליטיים ונפגשו פגישה חיה עם חברים מן העם האחר; עבדו יחד והתלבטו יחד. היהודי פגש את הערבי לא כבעל מטע ולא כאיש שלטון, והערבי פגש את היהודי לא כמלצר ולא כבן למיעוט. הם היו שותפים למלאכה פוליטית. אזדרז ואומר שהשותפות הזאת היתה מאוד לא אידילית; וגם נגמרה רע. ועם זאת, כמה שותפויות מפלגתיות לא אידיליות ארוכות שנים בין יהודים לערבים התקיימו במקומות אחרים? הלוואי שהיו בישראל היום שותפויות לא אידיליות כאלה.

     

    המפגש בין בני שני העמים על בסיס עבודה משותפת יצר מבוכות, מריבות, ידידויות, רומנים ונישואים (רק של ערבים ליהודיות; לא להפך), והוא החדיר אל לשד עצמותיהם של רוב חברי המפלגה הבנה שהם יישאו איתם עד יומם האחרון: שום חשבון פוליטי יהודי לא יהיה שלם, אם הוא לא יכלול ערבים, ולהפך.

     

    יש דבר אחד שהקומוניסטים הפנימו, והוא מעבר לרעיונות ומעבר למצבים, ואני מעז לומר, אפילו מעבר למלחמות. הם הפנימו את הרעיון שאין – ולא יהיה – במדינת ישראל יהודי בלי ערבי, ולהפך. מי שקרא את הרומנים של א"ב יהושע יודע שיהושע נושא איתו אותה ידיעה, שירש יחד עם תבונת הספרדים הירושלמים, אשר חיו דורות רבים במחיצת הערבים. לטוב או לרע, לבדיחה או למריבה, ליופי או לשפיכות דמים, תמיד יהיו כאן ערבים ותמיד יהיו כאן יהודים. והם יצטרכו לחיות אלה עם אלה – בחיוך או בקרב, בחריקת שיניים או בסידורים מסובכים; העם האחר לעולם לא ייעלם מן האופק. "בסוף כל שורה בעברית יושב ערבי עם נרגילה", כתב מאיר אריאל; בעיני הקומוניסטים זה היה טבעי, רגיל, יומיומי.

     

    המסגרת היוקדת הזאת

    אני רוצה להוסיף כאן משהו. קומוניסטים, כמו חברי כיתות שונות או כמו שני אוהבים, משרטטים בקפידה ובקנאות קו הפרדה בין המעגל הפנימי של השותפות לבין המעגל הגדול של העולם שמחוצה להם. זהו מקור הקסם העצום וזהו מקור האסונות. כי קו ההפרדה הנשמר בקפידה נפרץ שוב ושוב, והעולם שבחוץ חוזר ופורע ביד קשה את כל מה שנטווה בעדינות מאחורי חומות ההגנה. כך גם יהודים וערבים במפלגה.

     

    חברוּת במפלגה פירושה היה נכס יקר, עול כבד וגם סערה מטלטלת. צירוף של דעות משותפות, אמונה לוהטת, יחסי אנוש והייררכיה ארגונית קשר את היהודים והערבים במפלגה בקשרים אינטימיים, שזר לא ידע כמותם. אבל העולם שבחוץ היה עולם של מלחמה בין יהודים לערבים; פליטים רק בצד האחד וניצולי שואה רק בצד האחר. העולם שבחוץ לא היה קומוניסטי, ולא התנהל לפי הרעיונות שהקומוניסטים האמינו בהם (ובעיקר לא בברית-המועצות). זה לא יכול היה שלא לחלחל אל הערבי שבלבו של הקומוניסט הערבי, ואל היהודי שבלבו של הקומוניסט היהודי.

     

    היהודי שבתוך חבר המפלגה חי בעולם אחד, על האנרגיות והרעלים שלו, ואילו חבר המפלגה שבתוך היהודי חי בעולם אחר, יהודי-ערבי, עם אנרגיות ועם רעלים משלו. הוא עמל קשה כדי לבנות חומה בין שני העולמות (וגם כמה גשרים); זה לא תמיד הצליח – כיתות של קנאים ואהבות גדולות נפצעות מן העולם שבחוץ. שום דבר בעולם האנושי לא חי ברמת הטמפרטורה של אהבה.

     

    שום דבר בחברה האנושית לא מתקיים ברמת הלכידות של אידיאולוגיה. שום דבר במציאות שבין יהודים לערבים אינו דומה ליחסים בין היהודים לערבים במפלגה. וכך, המסגרת היוקדת הזאת של הביחד היא גם המסגרת שאנחנו מלבישים על המציאות – מרצון ובהתמסרות אך בכפייה; בכוח האמונה באידיאלים, ובכוח הצייתנות לסובייטים, ובכוח המשמעת המפלגתית. לכן הידידות בין יהודים לערבים יש בה תמיד אימה כלשהי; השותפות מעורבת בחשד, כמין צל מלווה. ואז - נצנוץ של גפרור, ויכוח שדולף למרות הכל, מתח בין מנהיג למנהיג, דברים של טעם שאמר עלינו יריב פוליטי חכם - ואהבות גדולות, כדרך אהבות גדולות, נהפכות לתבערות של הנפש הפוליטית ושל הדעת הפוליטית. כך גם ביחסי האנוש בין חברי המפלגה.

     

    הצד האחר של המטבע הוא שלא איפשרנו לעולם שבחוץ לקבוע את חוקי המשחק. וזה אינו דבר מבוטל במזרח התיכון. קומוניסטים יהודים וערבים דיברו זה עם זה כמו שמדברים ביניהם חברים בכת שפוחדת מהרוחות המנשבות בחוץ, אבל הם גם נזהרו תמיד זה בכבודו של זה. היה להם הרבה מה להפסיד מהידרדרות לעלבונות, לתוקפנות, ללשון הכוח. אני מתכוון לומר, שהלשון שבה מדבר היום אביגדור ליברמן על הערבים, והלשון שבה מדבר היום עזמי בשארה על היהודים – שתיהן היו אסורות על הקומוניסטים.

     

    הרצון להשפיל, הכוונה לפגוע, האלימות – כל אלה היו אסורים. הם נחשבו לכיעור, לריח רע, ונתפשו כמזהמים את האישיות. ויכוח בין קומוניסטים יהודים לקומוניסטים ערבים – כן (אבל מהוסה, בצו המפלגה); תוקפנות – לא. ויקום מי שחושב שאין בכך משום הכנה לא רק לנימוסים טובים בין שני שותפים לכברת ארץ אחת, אלא גם לפוליטיקה של שלום במזרח התיכון.

     

    סתירות שהן נכס

    כעת נכנסת לתמונה ההנהגה והחלטותיה. מדובר בעמדות מבחוץ (שוב, עמדות הקרמלין) שהקומוניסטים אימצו. אך את העמדות כלפי העולם המסוכסך והקשה, שהשתרע מחוץ לחומה המלאכותית שהקימו, הם גיבשו בעצמם.

     

    רק שוטה יאמין, שאפשר בכלל לקבוע את הכל בקרמלין. ממילא נכנסים כעת לתמונה גם הוויכוחים שבתוך ההנהגה, ויכוחים שניסו להעלים אותם, עד שפרצו את כל הגדרות. על מגילת העצמאות חתום, בין השאר, גם נציג מק"י, מאיר וילנר. והחלטה חשובה אף יותר: כאשר חוקקה הכנסת הראשונה את חוק השבות, כל ארבעת חברי הכנסת הקומוניסטים הצביעו בעדו, כולל תופיק טובי. זה בצד האחד של המטבע; ובצדו השני: מִקוּם המדינה ועד 1963, ערב הפילוג, בכל ועידות המפלגה נשמעה הצהרה חוזרת בדבר ההכרה בזכות הפליטים הפלסטינים לבחור בין חזרה לישראל לבין קבלת פיצוייים. האם מדובר בשתי עמדות סותרות? כן; אבל יש סתירות שהן נכס. ואני בטוח שהסתירה הזאת היתה ועודנה כזאת.

     

    קודם-כל, לקומוניסט הערבי היה קשה מאוד לקבל את חוק השבות, אף על פי שזו היתה גם עמדה סובייטית. דחיית הציונות שנלוותה לכך לא הקלה על הקושי. כי מהו חוק השבות, אם לא המימוש המהותי ביותר, הגרעיני ביותר, של הציונות? הקומוניסטים שללו את הרעיון הציוני, אך קיבלו בהחלט את המדינה היהודית-דמוקרטית. מה שהדריך אותם זה ההכרה הקומוניסטית הוותיקה בזכות העמים להגדרה עצמית, וההכרה בלאומיות.

     

    את האיוולת שהלאומיות היא "מדומיינת" או "מומצאת" הכירו הקומוניסטים היטב מן המחשבה האנרכיסטית, וסברו שככל שהעם מדוכא יותר כן האמונה המוטעית הזאת מזיקה לו יותר. לכן מהפגנות קומוניסטיות, גם בנצרת, מעולם לא נפקד מקומו של דגל המדינה (אולי כחול-לבן אחד כנגד עשרה אדומים, אבל לא בלי האחד). כל פעילות המפלגה, במהלך שנים ומשברים, היתה בנויה על ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

     

    מכאן נגזרה התפישה, שאזרחיה הפלסטינים של המדינה היהודית הם בנים למיעוט לאומי שנאבקים על שוויון אזרחי, כלכלי ותרבותי, ועם זאת, מכירים בזכותו של הרוב היהודי למדינת לאום. המאבק נגד המימשל הצבאי היה אחד הצירים של עבודת המפלגה, ואחד ההישגים הברורים שלה.

     

    המאבק הזה הצליח, כיוון שהוא לא שלל את קיומה של המדינה היהודית. ההתנגדות למימשל הצבאי גייסה אליה עוד ועוד תומכים מקרב מפלגות יהודיות, כיוון שהם היו שותפים להכרה כי המימד הדמוקרטי של המדינה הוא שנותן לגיטימיציה למימד היהודי שלה. כל בר-דעת מבין – בעיקר היום – איזה ערך היה לעמדה הקומוניסטית הזאת.

     

    לא תמיד הערך הזה נשמר. במחצית השנייה של שנות ה-50, אחרי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ניסו כמה מנהיגים ערבים של המפלגה הישראלית לעשות מעשה, שמזכיר לי את המסמכים האומללים אשר פרסמו לאחרונה כמה קבוצות של אינטלקטואלים ערבים.

     

    הם העלו את הרעיון, שהתמיכה הסובייטית בהקמתה של מדינת ישראל היתה עוד "שגיאה" אחת משגיאותיו הרבות של הסטאליניזם. המהלך המחשבתי ההוא דומה למהלך המחשבתי במסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", שפורסם לאחרונה.

     

    שני המקרים מתאפיינים בהיאחזות בהלך-רוח פוליטי כללי ועמום, שנעשה "פוליטיקלי קורקט" בעולם כולו. שני המקרים יש בהם הסתרה של אלימות ואי-צדק מאחורי מילים מכובסות. חשבון הנפש שאחרי סטאלין היה ה"פוליטיקלי קורקט" של אתמול בקרב הקומוניסטים, וגם בקרב השמאל הלא-קומוניסטי.

     

    ההצעה לגזול מן היהודים את זכות ההגדרה העצמית הסתתרה תחת כנפי השכינה הזאת. הרעיון של זכויות-האדם הוא ה"פוליטיקלי קורקט" של היום בקרב הליברלים ואנשי השמאל. הם חוסים בצלו, כדי להציע את האבסורד שבתמיכה הנחרצת בהקמתה של מדינת הלאום הפלסטינית, ובצִדה התנגדות, עטויה במילים יפות, לקיומה של מדינת הלאום היהודית. ואולם, מק"י כגוף - אחרי התלבטות וקשיים פנימיים - דחתה את הרעיון הזה עוד בשנות ה-50.

     

    בצדו השני של המטבע, ההכרה בזכות חזרתם של הפליטים היתה קשה לקומוניסט היהודי לא פחות מקבלת חוק השבות לקומוניסט הערבי. כי משמעה היה הודאה בכך, שמלחמת העצמאות היתה אמנם מלחמה צודקת (שנלחמו בה, בין היתר, בנשק הצ'כי. זה היה מקור לגאווה: בית המפלגה בתל-אביב נקרא על שמו של מנהיג, אליהו גוז'נסקי, שנהרג בתאונת מטוס בדרכו אל ארצות הגוש הסובייטי, בשליחות לשם רכישת הנשק לניהול מלחמת העצמאות), אבל היא שגרמה לאסון הפלסטיני, אותו אסון שישראל הכחישה אותו שנים רבות.

     

    ישראלים רבים היו זקוקים ליצירת ספרות בודדת של ס. יזהר, כדי שתספר להם – בלשון ספרותית, שהיא תמיד אמביוולנטית – את מה שסירבו לספר בבתי-הספר ובעיתונים: שהיהודים השיגו עצמאות במחיר החורבן הפלסטיני. הקומוניסטים לא היו זקוקים לספרות לשם כך; בעיניהם זאת היתה היסטוריה. וגם צו מצפוני.

     

    ההצבעה בעד חוק השבות וההכרה בזכות הפליטים לחזור – בשתיהן, ובצירופן, היה גם מימד נוסף. הן חינכו את הקומוניסטים הערבים והיהודים לכך, שנאמנות אמיתית לעמים שלהם היא נאמנות ביקורתית. שעליך לעמוד לצד העם שלך בשעת מבחן עליונה, אבל גם לומר לו את האמת שהוא מאוד לא רוצה לשמוע. זה היה קשה לקומוניסטים, יהודים וערבים כאחד. היהודים היו כת מבודדת, שעמדה אל מול נידוי ושנאה. הקומוניסטים הערבים לא היו כת: היתה להם אחיזה של ממש בקרב הציבור שלהם, ובמשך שנים ארוכות הם היו הגורם הפוליטי היחיד בישראל שבמקום להפגין צייתנות, ביטא גאווה ערבית וזכה בכמחצית מקולות המצביעים הערבים (מספר שעלה וירד). למפלגה שיש לה אחיזה כזאת אצל מצביעיה, קשה במיוחד לנקוט עמדה שעשויה לקומם אותם; יש לה הרבה מה להפסיד.

     

    איך יישבו הקומוניסטים את הסתירה בין חוק השבות לבין זכות השיבה? הם לא יישבו אותה. הם ידעו שאי-אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו, ועם זאת עמלו והזיעו כדי להצליח בכך. לפעמים היתה נשמעת לחישה קלושה, בדמות האמירה שלא מתקנים עוול באמצעות עוול אחר (מילים יפות. אז מה, מחזירים פליטים או לא מחזירים?). לפעמים "קול העם" היה מדבר בקול אחד ו"אל-איתיחאד" בקול אחר במקצת, או שונה. לפעמים היתה פורצת מריבה בצמרת, או משלחת חוזרת הלומה מההבדלים שבהצגת העמדות בין יהודים לערבים בפורום בינלאומי. הקומוניסטים לא התגברו מעולם על הסתירה המהותית הזאת. אבל גם בנוגע לכך אני מציע רגע אחד של שקט והשוואה.

     

    לא הכל נחרב

    האם הקומוניסטים היו היחידים שהסתבכו בעמדות סותרות ובנוסחאות לא ריאליות? ומה על השומר-הצעיר, שדגל במדינה דו-לאומית? ומה על ההסכמה של בן גוריון לקיים דמוקרטיה, שיש בה שתי מערכות משפט – חילונית ודתית? ומה על מדינה עם חוק ובלי חוקה? ומה על מדינה שהבטיחה במגילת העצמאות שלה שוויון אזרחי מלא לערבים, ומעולם לא קיימה את הבטחתה? ומה על תנועת החירות, ששרה שירים על "בן ערב בן נצרת ובני", אבל על הסמל הרשמי שלה התנוססו שתי גדות הירדן ורובה ביניהן, בליווי הכתובת: "רק כך"? סתירות אידיאולוגיות עמוקות וקשות היו נחלתם של רבים. אף אחת מהן לא החמיאה למי שהתעקש להאמין בה; אף אחת מהן גם אינה רשאית להתנשא על פני האחרות ולבקש לעצמה איזה יתרון-ערך.

     

    סיפור הסתירה הקומוניסטית בין הכרה במדינת הלאום היהודית לבין הכרה בזכות השיבה נגמר בפילוג. ב-1965 הסתיימו 17 שנים של שיתוף, וקמו מפלגה יהודית ומפלגה ערבית, עם נספחים יהודים מעטים.

     

    הקומוניזם כרעיון, וברית-המועצות כדגם, הלכו והתפוגגו. ואז מחקו הקומוניסטים היהודים בהדרגה את זכות השיבה ממצעם. כאשר הם עשו צעד נוסף וקיבלו את הציונות, לא נשארה סיבה לעצם קיומם כמפלגה.

     

    ואילו הקומוניסטים הערבים, מצדם, עשו עוד צעד באנטי-ציונות והחלו להסתייג – בזהירות, יש לומר - מעצם הרעיון של מדינת לאום יהודית. אבל לא הכל נחרב. אם במצב של מלחמה מתמשכת ועקובה מדם לא מרד המיעוט הערבי בישראל מרידה גדולה (פה ושם היו מרידות קטנות), מותר לזקוף זאת גם לזכות העבודה שהקומוניסטים עשו. ואם יש מחנה שלום ישראלי גדול (עדיין לא גדול דיו), גם לכך תרמו הקומוניסטים במעשי ידיהם.

     

    הקומוניסטים, שחייהם ברחוב ובכנסת התנהלו מתוך סתירה צורמת, הבינו בדרך הקשה את מה שהמהפכנים של האקדמיה לא מבינים: יש סתירות שלא ניתן ליישב במישור האידיאולוגי, אפשר רק להרגיע אותן במישור המעשי. הפוליטיקה היא לא מאמר אידיאולוגי שנדרשת ממנו עקיבות; היא מעשה שצריך לאפשר חיים, ודווקא בתוך הסתירות. מפא"י ההיסטורית הבינה זאת היטב, ואולי בכך גדולתה. אילו רק היו רצון ותבונה לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי עוד לפני שהוא נעשה כרוני, לפני 67', אפשר היה למצוא פתרון מעשי לסתירה האדיאולוגית בין חוק השבות לבין זכות השיבה.

     

    אפילו משה שרת הציע החזרה של מספר מוגבל, אך לא מזערי, של פליטים. ואולם, אם אין נכונות לפתח פוליטיקה מאפשרת חיים, קמות הסתירות האידיאולוגיות וממלאות את חלל האוויר בגאוות העיקרון ובקדושתו – אותו עיקרון שקל למות וקשה לחיות למענו.

     

    הקומוניסטים, שעבדו זה עם זה בתוככי הסתירה, נושאים איתם עד היום שמץ מצדקתו של הצד האחר. אני בטוח שזכות השיבה פירושה חיסול המדינה היהודית. בה-במידה אני בטוח שבלי פתרון יצירתי ולא דוגמטי, שיכלול גם את קליטתם בישראל של חלק מן הפליטים – בשיעור שלא יסכן את הרוב היהודי – לא יהיה שלום.

     

    זאת הסיבה לכך שתמכתי בהסכם ז'נבה. תמיד נרתעתי מן הנוסחה שטבע בן גוריון: "אף פליט, אף שעל אדמה". עמוס עוז אמר פעם, שגם אילו הגישו לו על מגש של כסף פתרון לכל הבעיות שביסוד הסכסוך, לבד מבעיית הפליטים, הוא לא היה חותם על הסכם, מסיבות ציוניות. ציוני שישאיר את הפצצה המתקתקת של הפליטים לא מפורקת, אינו ציוני אחראי. קומוניסטים לשעבר לא היו צריכים לשמוע את זה מעמוס עוז. הם ידעו זאת מעברם, מסתירותיהם.

     

    מנגד, בין הפלסטינים הנאמנים ביותר למאבק על זכותם להקים מדינת לאום ככל העמים, יש לא אחד ולא שניים – אולי מאלה ששערותיהם כבר הלבינו – שלא מרימים יד על חוק השבות. וכי איך ידרשו מדינת לאום פלסטינית, בלי שיכירו במדינת לאום יהודית? כאשר הסכים אמיל חביבי – אחרי התלבטות קשה – לקבל את פרס ישראל, ידע היטב שלא מידיו של האיש יצחק שמיר הוא מקבל את הפרס, אלא מידיה של מדינה המושתתת על חוק השבות.

     

    לא סולחים לעצמם

    ב-9 ביוני 1967, יומה החמישי של מלחמת ששת-הימים, התפרסמה בעיתון "הארץ" קריאתו של משה סנה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי-הפלסטיני, ולאפשר לו להקים רפובליקה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה.

     

    הקומוניסטים היהודים ראו באותה מלחמה מלחמת הגנה מובהקת, דעה שהתנגשה התנגשות חזיתית עם העמדה הקומוניסטית הסובייטית, שלא לדבר על עמדתה של רק"ח. עם זאת, עוד במהלך המלחמה הם היו המפלגה הישראלית הראשונה שקראה לחלוקת הארץ על יסוד זכות ההגדרה העצמית לשני העמים. אנשים בודדים, כמו עמוס עוז ונתן ילין-מור וישעיהו ליבוביץ ואורי אבנרי, השמיעו טענה כזאת מיד בתום הקרבות, אך שום מפלגה ישראלית אחרת לא ידעה לומר אז את מה שמק"י ידעה לומר. וזאת, על סמך הניסיון הפוליטי שצברה בשנים הארוכות של שיתוף לא קל בין יהודים לערבים.

     

    קומוניסטים לשעבר לא סולחים לעצמם על תמיכתם בפשעי סטאלין. לעומת זאת, לא-קומוניסטים ישראלים לא הקשיבו לקומוניסטים הישראלים ב-9 ביוני 1967. הבלים וגמגומים - כמו שיחת הטלפון שדיין חיכה לה, כמו תוכנית אלון, כמו האישור שנתנה ממשלת מערך להתיישבות בחברון - רק פתחו פתח למְאֵרת הכיבוש, מארה שאין סכנה גדולה ממנה למדינת היהודים. אני מקווה שגם הלא-קומוניסטים יודעים לא לסלוח לעצמם.

     

    פרופ' נסים קלדרון מלמד ספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המאמר פורסם ב"ארץ אחרת", גיליון 39

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    וילנר. חתימת קומוניסט על מגילת העצמאות
    צילום: לע"מ
    אדומים גאים
    צילום: איי אף פי
    המאמר פורסם במגזין ארץ אחרת
    מומלצים