יום נישואים שמח, אוצר שלי
לא מצליחה להירדם, אז אני מבצעת תרגיל שלימדה אותי אמי בתקופת ביה"ס, כשחששתי מכישלון במבחן. "תמיד תחשבי מה המקסימום שיכול לקרות. המציאות הרבה פחות גרועה מהדמיון שלך", היתה לוחשת באוזניי המבוהלות - וצדקה
למען הסדר הטוב כיוונתי השעון המעורר לשש בבוקר. ידעתי שלא אצליח להירדם, ובחרדתיות אופיינית הרצתי במוחי תרחישי אימה שונים ומשונים. מה אם אנקוש על דלתותיהם של כל משרדי כוח האדם בכל המלונות הפזורים למרגלות ים המלח וכולם יטרקו בפניי את דלתותיהם? במה אעבוד? איך אצליח לחסוך כסף ללימודים?
אני מבצעת את התרגיל שלימדה אותי אמי עוד בתקופת בית הספר, כשחששתי מכישלון במבחן. "תמיד תחשבי מה המקסימום שיכול לקרות. המציאות הרבה פחות גרועה מהדמיון שלך", היתה לוחשת באוזניי המבוהלות. "מקסימום תעשי מועד ב`, אף אחד עוד לא הלך לכלא בגלל קיבל ציון שלילי". ובאמת הייתי נרדמת, נשאבת לשינה נטולת חלומות, מתעוררת עם קרני השמש הראשונות ועוברת שוב על הסיכומים. אחרי כמה ימים, כשהייתי חוזרת הביתה ומנופפת בגאווה ב- 100 הרגיל, חיכה לי הניגון הקסום "נו, את רואה? סתם דאגת, כרגיל".
אני נרדמת למחצה ושומעת כל העת את רחשי הרחוב השקט דרך חלוני המכוסה בשיח היערה. הדס, הנערה שגרה מעבר לכביש, מנסה לשלוח את החבר שלה הביתה אחרי בילוי לילי, ללא הצלחה יתרה. "רק עוד נשיקה אחת ואני הולך", הוא מלחשש. אני שומעת את שפתיהם הנתפרות ואת קולה הצעיר "נו, לך הביתה. אני צריכה לישון". "אני הולך, אבל לפני זה רק עוד נשיקה אחת". צחקוק. "טוב, אבל בסנטר. היום עוד לא נישקת אותי בסנטר". ושוב שפתיים נתפרות, ושוב ניסיון כושל לשלוח את הבחור לביתו. וכך זה נמשך ונמשך, ואני מקנאה בהם מתוך שינה. בפעם האחרונה שחשתי כך הייתי בערך בת 14, כשהילד המתולתל מהשכבה שמעליי נישק אותי אחרי שרקדנו סלואו במסיבת חנוכה של החטיבה.
לפעמים מספיק לי לראות ציור הפרה על העטיפה כדי להירגע
אני משתחלת מהמיטה ברבע לשש ומכבה באכזבה את השעון המעורר, שלא זכה למלא את תפקידו. אני מתבוננת בארון הריק שלי במבט של אם שתופסת את בנה עם ג`וינט ביד. רק אתמול יצאתי לחופשת שיחרור, וחוץ ממדי ב`, חולצת נוצות ומכנסי עור שאהבתי ללבוש למסיבות של מוזיקה שחורה אין שם שום דבר לביש. אני ניגשת לארון של אחותי הקטנה, ומקללת בשקט לאחר שאני מגלה שהטעם המפוקפק כנראה עובר בתורשה. לבסוף אני מצליחה לדלות משם מכנסי ג`ינס במצב שלם וחולצה צמודה אבל לפחות חלקה. אני מתלבשת במהירות, מכינה לי כוס קפה חזק ומחסלת חבילה שלמה של שוקולד חלב. לפעמים מספיק לי רק לראות את הציור של הפרה על העטיפה כדי להירגע.
בשבע בבוקר אני כבר עומדת בתחנה, מחכה להסעה של העובדים שמאחרת, כמובן. למראה אוסף האנשים העייפים שמחכים לצידי אני קצת נרגעת, מבינה שאני במקום הנכון, אבל מצד שני אני מתחילה להילחץ לשמע קולות הטרוניה הארסיים והאיומים לכתוב מכתב למנהל חברת ההסעות. אחרי חצי שעה האוטובוס נעמד מולי, מתנשף כדרקון עייף. "איך קוראים לך?" הוא שואל, ולשמע תשובתי הוא אומר שאני לא מופיעה ברשימה שלו ומפנה אותי לאוטובוס של אגד. "אבל יש לי ראיון עבודה בשמונה בבוקר, אני אאחר, אני לא יודעת מה קרה לרשימה..."
מובן שאני לא מופיעה בשום רשימה פרט לרשימת המובטלים הפוטנציאלית. אבל נראה שמראה פניי האבודות מעורר את רחמיו והוא שואל "לאיזה מלון את צריכה להגיע? אני אבדוק עם הקב"ט שזה בסדר". "סליחה, היא מגיעה לראיון אצלי, זה בסדר, תן לה לעלות", אני שומעת קול מאחוריי. אני מחייכת לנהג וחולפת על פניו כבת אצולה בריטית.
למרות שלא ראיתי את פניו בשעה שהציל אותי מהמתנה נצחית לאוטובוס אחר, איתרתי את הקול המושיע בקלות. הוא היה הנוסע היחיד באוטובוס שנראה משועשע. "אפשר?" שאלתי והצבעתי בסנטרי על המושב שלידו. הוא הוריד את תיקו והחווה בידו על המושב הפנוי. ליתר ביטחון חיכיתי עד שנצא מהעיר עד שאמרתי "תודה. ממש הצלת אותי".
"בכיף, זה המקצוע שלי", הוא אומר בחשיבות ומחכה לשאלה הצפויה, "מה זאת אומרת? אתה תמיד מעלה להסעה בנות שלא רשומות?"
"אני עורך דין. התפקיד שלי הוא להגן על החלשים".
"אחותך חלשה", אני אומרת בלי לחשוב, ושנינו פורצים בצחוק. "אני מצטערת. זו בטח השעה המוקדמת".
"משום מה נראה לי שהשעה דווקא מוציאה את מי שאת באמת".
"אני הרבה יותר רגועה עכשיו, חכה תראה מה יהיה בצהריים", אני עונה, ואנחנו שוב צוחקים בקול ומעירים את שני הצעירים השרועים במושב האחורי.
"כבר אמרתי לך שאני מעדיף להגן על החלשים"
"מה יש לעורך דין לחפש במלון בים המלח?" אני שואלת בפליאה אמיתית. "אתה לא אמור לשבת באיזה משרד ממוזג בקומה ה-20 ולגרום לאנשים להצטער על היום שנולדו?"
"כבר אמרתי לך שאני מעדיף להגן על החלשים", הוא אומר ופוזל אליי בחיוך. "אני מנהל התפעול של המלון. אני מעדיף לצבור ניסיון בניהול עובדים מאשר להתעסק כל היום בניירת וב'ידידי המלומד'".
האוטובוס יורד בעצלתיים בשיפולי כביש הערבה, והנוף משכיח ממני את המשימה שעליי לבצע. לבסוף הוא שואל "איזו עבודה את מחפשת?"
פתאום אני מבינה שלא ממש חשבתי על זה. כל כך רציתי למצוא עבודה, עד שלא עצרתי לחשוב מה אני רוצה לעשות. "אילו משרות פנויות אצלכם במלון?" אני מנסה להתחמק.
"עוד לא ענית לי על השאלה", הוא אומר. "עדיין לא השתחררתי באופן רשמי מהצבא, חשבתי לראות מה פנוי ולהמשיך משם", אני אומרת את האמת.
"טוב, רואים שבחיים שלך לא חיפשת עבודה בצורה נורמלית. את חושבת שתוכלי להיות פקידת קבלה?"
אני כמעט מזנקת עליו בחיבוקים. מצאתי עבודה עוד לפני שהגעתי למלון, אני חושבת באושר, וכבר שומעת את קולה של אמי "שוב דאגת לחינם!"
"בטח שאני יכולה, מה צריך לעשות?" אני שואלת בטיפשות, והוא שוב צוחק. "איך את יכולה להגיד שאת יכולה בלי לדעת מה אומר התפקיד?" הוא שואל באכזבה מדומה.
"אני יודעת בערך, רק רציתי לשמוע איך זה הולך במלון שלכם", אני אומרת מיד, מרוצה מהאופן בו נחלצתי מהשאלה.
"את נחקרת גרועה, את יודעת?" ושוב אנחנו צוחקים וזוכים לשששש זועף.
"תודה", אני אומרת ומביטה בו ברצינות.
"אל תקפצי עדיין, מנהל הקבלה עוד צריך לראיין אותך, ההחלטה הסופית היא שלו, ואני בכלל לא יודע אם הוא פנוי היום".
למראה עיניי המושפלות הוא נאנח, שולף את הסלולרי שלו, מקיש על שני לחצנים, ואז אני שומעת "בוקר טוב מוטי, כן, מה שלומך? נכון, נכון, כן, זה בטיפול אצל אביבה. כן, אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. יש לי מועמדת לתפקיד של אודליה, תעשה לי טובה ותראה אותה בעוד שעה בערך. כן, אני יודע שזה יום לחוץ. נכון, אתה צודק. שים עשר דקות ביומן. תודה, יופי, ביי".
מעולם לא יכולת לשאת את צערי.
וכך זה נמשך עד היום. אני מתלהטת ומפליגה בחלומות, ואתה מרגיע ומזכיר לי את מגבלות המציאות, אבל מקפיד להותיר לי מספיק מרחב לגבוה ולעוף. אתה הנשמה האהובה שלי, שומר שפיותי. אתה נקודות אור ברצף של שגרות. אתה זורק לי חבלי הצלה של היגיון כשאני נאבקת בסערות, מדומות או אמיתיות.
אתה מוכיח לי פעם אחר פעם שקרני השמש של האהבה יכולות גם ללטף ולזרות נחילי נמשים, ולא רק לשרוף, לצרוב ולהשחית.
יום נישואים שמח, אוצר שלי. אני אוהבת אותך!
- יש לכם סיפור היכרות מרגש / משעשע / מיוחד במינו שתרצו להקדיש לבן הזוג? כיתבו לנו.
אוהבת אותך!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
