מה עושים כשהילד השישי מקנא בשביעי?

"מלי, אני לא יודעת מה לעשות", הקול שמעבר לקו נשמע מיואש. חברתי הטובה ילדה בשעה טובה בן. השמחה כפולה, שכן הבן הגיע לאחר שלוש בנות חמודות ומתוקות להפליא.

"חשבתי שהכל יתנהל כשורה בבית. אף אחת לא תקנא, כי כולם הרגיעו אותי שככל שהילדות גדולות – הקנאה הולכת וקטנה, אבל אז נחתה עלי ההפתעה", המשיכה חברתי לספר. "דווקא בגלל שהוא בן, חשבתי שהבנות שלי תתלהבנה והן תהיינה שותפות לחידוש הגדול שבבית, אבל אז התחילו התקפי קנאה עזים מכיוון הקטנה בת הארבע, שהיתה עד כה הקטנה בבית. "אתמול בזמן ארוחת הערב, נשברתי. הקטנה ניגשה ודרשה ממני להחזיר את התינוק לבית החולים. 'אמא, אנחנו לא צריכות אותו כאן בבית. הוא סתם נודניק וצורח כל היום, ואת עייפה בגללו'.

"אני באמת עייפה בגללו, אבל הורג אותי שהבת שלי מקנאה! ילדה כל כך גדולה שחיכתה לאח, ספרה את הימים עד ללידה שלו וספרה את הדקות עד שחזרתי איתו הביתה. הכינה לו ציורים ו'מתנות' ופתאום היא כל כך מקנאה..." עכשיו החברה שלי פרצה בבכי מר.

"קודם כל, יקירתי, אל תשכחי שההורמונים שלך משתוללים כעת ואת רגישה מאוד", התחלתי בדרשת הדודה שלי. "המודעות למה שמתרחש איתך – תעזור לך".

"וחוץ מזה, את יכולה להירגע. עדיין לא נולד הילד שבכלל לא קינא. אם שחושבת שהילד הקודם אינו מקנא – צריכה לדאוג. בריא מאוד שהילדה הקטנה שלך מבטאה את הקנאה שלה. כל המומחים יאמרו לך שהמצב היה חמור יותר, לו היתה שומרת את רגשות הקנאה בלב, ואז חלילה מנסה להוציא את קנאתה במעשה, כשאת לא בשטח לרגע".

דיברנו עוד שעה ארוכה והיא נרגעה. הבטיחה לעצמה להקדיש יותר זמן לבת הארבע, כשהתינוק לא בשטח, כדי שזו פחות תרגיש שדחקו את מקומה.

עד החמישי - לא קינאו

סיימתי את השיחה עמוסה במחשבות. עד הילד החמישי לא חוויתי על בשרי את עניין הקינאה של הילד הקודם, מהסיבה הפשוטה שהם נולדו בהפרשים של שנה ביניהם. הם היו צעירים מאוד ופשוט לא הספיקו לקנא. ילדיי גדלו אל מציאות של אחים ולא ידעו אחרת. דווקא כשהשישי נולד, ולבת הרביעית מלאו שנתיים וחצי, פתאום הבנתי על מה מדברות החברות שלי.

הילדה המתוקה לא האמינה שלקחו לה את הכתר. עד שהוא הגיע, היא היתה ה"תינוקת" שלנו, על אף שהיתה לה אחות קטנה ממנה בשנה, איתה משום מה, היא הסתדרה נפלא ולא קנאה. פתאום הגיע תינוק חדש וטרף את הקלפים.

לנגד עיני הנדהמות היא ניסתה לשרוט אותו, בטענה שהיא כועסת עליו שהוא בוכה כל הזמן. בכל פעם שיכלה, החביאה את המוצצים שלו. הקנאה בצבצה מכל תנועה שלה, ועיניה ירקו אש. "את יודעת מתי היא תפסיק לקנא?" אמר לי אבא שלי בחיוך רחב. "כשיבוא הבא בתור. אז היא תשמח לאידו של הקטן וכאילו תרגיש: 'הנה, דחקו אותך, ועכשיו תורך לקנא'.

צחוק צחוק ועכשיו ברצינות. אחד הדברים איתם צריך להתמודד כשמספר הילדים בבית הוא יותר מאחד, הוא נושא הקנאה. קשה מאוד "לחנך" פעוטות וילדים צעירים מאוד שלא לקנא ברך הנולד החדש. אין נוסחאות פלא, מלבד לשמור ולהשגיח, שהם לא יעוללו לתינוק כל רע, לדבר על כך שהוא חסר אונים ("אתה כל כך גדול והוא לא מסוגל לאכול לבד! בוא נעזור לו". "אתה יכול לשחק והוא צועק כל היום כי כואבת לו הבטן. תעזור לי להרגיע אותו, כי אתה גדול. תביא לי טיטול ומגבונים! כל הכבוד! רק אתה מסוגל!")

והחשוב ביותר זה להקדיש גם לו זמן איכות יותר מהרגיל. לצאת רק איתו לגינת המשחקים, לשחק רק את איתו בבית, לשמוע אותו בלי שהתינוק צועק על הידיים, אלא מישהו אחר שומר עליו עכשיו בחדר אחר.

אין אדם נוגע במוכן לחברו

לגדולים יותר אני מעבירה "פטנט" אותו קיבלתי בבית הורי. מגיל צעיר, מאז שאני זוכרת את עצמי וכבר היו לי שני אחים לפחות, הדגישו באוזני שאין להביט לעבר האחר ולבדוק מה הוא מקבל ומה יש לו (ואין מדובר רק באחים, אלא גם בשכנים ובחברים, כמובן). "אין אדם נוגע במוכן לחברו", היה אבא שלי מדגיש מדברי חז"ל. כל אחד מקבל את המגיע לו, ואם השני לא יקבל, בגלל שאתה מקנא, אין זה אומר שאתה תקבל במקומו את מה ששייך לו.

החינוך והפנמת הדברים לא קורים ביום אחד. זו עבודה של שנים, אבל מוטו של בית לאורך כל הדרך. מבחינתנו כהורים, חשוב לשמור על איזון ולא לעורר קנאה, להשתדל לחלק שווה בשווה לכל הילדים את אותו דבר. אנחנו נוהגים לקחת את הילדים בתורנות, אם לטיולים חוויתיים או ליציאה מרתקת. והילדים יודעים לחכות לתור שלהם, ודווקא מתלהבים תמיד לשמוע מהחוזר מתורו איך היה.

אבל אם קרה ונקרעו נעליו של אחד הילדים בתוך חודש מקניית נעליים לכולם, והוא מקבל בלית ברירה זוג נעלים חדשות, אין זה אומר שעכשיו כל השיירה זכאית לזוג נעליים נוסף, גם אם למישהו מתחשק מאוד.

זו עובדה. קשה לסלק את ענן הקנאה מהשטח, אבל לפעמים אני דווקא מזעיקה אותו לטובתי. מצאתי פירצה והיא מוצאת חן בעיני. "מימי חמודה, לכי והביאי לי כף מהמגירה הגדולה במטבח", אני מבקשת מבת הארבע שלי.

"אני לא יכולה, אמא. כואבות לי הרגליים", היא עונה לי בקול מתוק.

"בסדר. אני אבקש מרותי. רותי חמודה, לכי תביאי לי את הכף..." עדיין לא סיימתי לבקש, ומימי כבר שועטת לכיוון המטבח.

"לא, אני אביא לך, לא רותי!" היא חורצת.

ובצד, הפרטנר ואני קורצים זה לזה. כמה פשוט - ככה חכם. מתעלים את הקנאה בין הילדים לטובתם האישית של ההורים...

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין