מה, החופש התחיל? למה לא הודיעו לי?
בוקר טוב. החופש הגדול התחיל. זו לא הפתעה גדולה. ידענו בוודאות שהוא אמור להגיע. ועדיין, בכל שנה אנחנו המומים מחדש כשהילדים ממלאים את הבית בשעות לא שיגרתיות. הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר לכם שהכול יותר שפוי כשמתכננים מראש
"אל דאגה, מר ונטורה, יש מדריך שלנו על כל הסעה של הילדים".
"טוב, סבבה. שיהיה בהצלחה".
צרור שאכטות מהווינסטון לא הצליחו ממש להרגיע את הבליל הפנימי הזה. צללתי אלי מקלדת וניסיתי לחשוב למה זה קרה לנו, ומה בדיוק עושים עם זה. חופש גדול, here we come.
מאיפה הגיעו כל הילדים הללו?
בעצם, ההתמודדות שלנו עם החופש הגדול מזכירה קצת את התגובה שלנו לגשם הראשון – כולנו יודעים בוודאות שזה הולך להגיע, אבל בשניה שנפתחות ארובות השמיים, וגשם של ילדים צונח לנו לתוך הבית בשעות אליהן לא הורגלנו, אנחנו מגלגלים עיניים מופתעות וגדולות, נותנים קולנו בשירת החרדה, ותרים נואשות אחר מטרייה, קייטנה, מעיל או בייביסיטר.
אם ננקוט במידת ההגינות, לא כל האשם בנו ההורים. שוק העבודה הישראלי ומערכת החינוך, הישראלית לא פחות, עובדים זה מול זו בתיאום כל כך עלוב, עד שלא היו שורדים אפילו דקה את שלב האודישנים ב"רוקדים עם קולבים" (או עם כוכבים, נדמה לי). למה כוונת המשורר? תיזמון החופשות הבית-ספרי טובל ראשו עמוק במציאות הסתדרותית של שנות החמישים, עת שעות העבודה היו שפויות, ועיתות החופש היו ראויות. מאז, קברניטים יקרים של מדיניות ציבורית, השתנו הזמנים – והכוונה לזמני השהות הממוצעת בעבודה של הורה סטנדרטי.
אבל, אם אנחנו מכפיפים עצמנו לעקרון ה"זה מה יש", שומה עלינו להיות פרגמטיים, ולשגר לחלל החם והמהביל של יולי אוגוסט כמה תובנות וטיפים על מה לעזאזל עושים בתוך אותם שישים-שבעים ימים ארוכים לבנים.
זקוקים לוודאות
ראשית, קצת תיאוריה: שימו לב יקירי, הפסיכולוגיה לימדה אותנו שהחיה האנושית משוועת לסדר. בתנאים של ערפל, עמימות ואי וודאות, אנחנו אט אט מתפרקים. אפילו כשאנחנו טסים לחו"ל אנחנו לא נופלים כך סתם על ארץ זרה – אנו מקדימים לקרוא ספרי הדרכה, ומכינים לנו תוכנית תענוגות לתפארת.
ולכן, אל תשכחו שהילדים שלנו שולחים לנו תמיד מסר כפול – מחד, הם רוצים להתיר את הרסן ולפרוק עול. מצד שני, הבלאגן הזה ממצה את עצמו די מהר, והנפש שלהם זועקת לסדר וארגון – בייחוד כשהם בבית, בלי בית ספר שישמש כשוטר גבולות קשוח אבל חיוני.
אז הנה הוראות בישול אפשריות לחופשה שפויה: לכו לחנות כלי כתיבה עם ארנק. הוציאו כסף ותנו למוכר. בתמורה תקבלו ממנו לוח גדול. ציירו עליו טבלה עוד יותר גדולה של אותם חודשי קיץ טעונים, ויחד עם הילד תתחילו למלא אותה. כן , אחי ואחיותי להורות – לא רק לסמן ביומן – לעבוד בגדול! האלמנט הויזואלי מכריע כאן. כל מעצב פנים יודע שסדר בחוץ עושה סדר בפנים. כל מנהל זוטר הפנים שהגדרה מראש של מטרות חוסכת נתח נכבד מהתקלים עם הכפיפים.
"או.קי, אדון פסיכולוג עם עצות אמריקאיות, קנינו והתחלנו למלא. מה הלאה?" - רגע, לא כל כך מהר. קודם כל מבהירים לילד שלא מדובר בסידור עבודה קשוח, אלא בתהליך תכנון משותף וכיפי של שניכם, שיכול להיות בסיס לשינויים. למען האמת, כדאי בהתחלה לתכנן יום או יומיים, ורק אחר כך לדבר יחד על הטווחים הארוכים יותר.
ובכל הנוגע לתוכן, תעשו חושבים משפחתי על כוס מיץ, תשאלו את הילד מה הוא היה רוצה לעשות, תבהירו לו איפה אתם סגורים מבחינת הלו"ז – נסו להסכים ביחד. כבעלי העמדה הבכירה בבית, תצטרכו להבין שיהיה עליכם להפגין גמישות בעת הליך המשא ומתן.
גם אם אתם חושבים בשלב זה שנקלעתם בטעות לכתבה בנושאי כלכלה וניהול, תרגעו. אתם משדרגים לו את מיומנויות התכנון ולקיחת האחריות, ועל הדרך משדרגים לו את הדימוי העצמי שלו. הוא מצליח להכריז על תכנית ולעמוד בה. חוץ מזה, הדגשנו כבר שאם הסכמנו על הדרך מראש, אנחנו חוסכים לנו נתח רציני מתקלות הנסיעה בהמשך.
חופש עם משמעות
לאמיצי הלב וחדורי הלהט שביניכם, אני ממליץ אפילו לשכנע את הילד לקחת על עצמו פרוייקט אישי לתקופת החופש, בפרופורציות המתאימות. אני לא מתכוון שבשישים ימים הללו הוא יפתח עסק ויתרום לכלכלת הבית, אבל אני כן חושב שאם שמים את הציניות בצד, יושבים איתו ומנסים להבין איזה נושא מעניין אותו – תהיה זו תרומה נפלאה מצדכם אם תעזרו לו להפיק תוצר בעל משמעות לאורך החופש.
מה מעניין אותו – חלליות? נסיכות? אבירים? משחקי מחשב? דינוזאורים? מכוניות? סייעו לו לאסוף מידע, להכין ספרון או יצירה מדליקה, גילשו איתו ברשת באתרים רלוונטיים – סעו איתו למוזיאונים או אתרים אחרים, השתמשו ברשת החברתית שלכם כדי להפגיש אותו עם אנשים מעניינים בתחום – ותתלהבו איתו. שימו את הציניות בצד, אני מזכיר.
מאחורי כל אותן עודף המלצות פרגמטיות, שלא ממש אופייניות לי, מסתתרת אמונה אחת תיאורטית לאללה. בעולם שהוא כל כך עמוס גירויים ואופציות, נקודת הפתיחה חייבת להיות בעצמי הפנימי, ולא בפיתוי החיצוני. אלפי משווקי מוצרים שחוככים כבר ידיהם בהנאה למשמע זעקות השבר ההוריות היו מעדיפים שנשכח את מה שויקטור פרנקל תמיד מזכיר לנו – שהאדם תמיד מחפש משמעות, גם אם האדם הזה הוא בן שמונה ומצוי בחופש הגדול.
חופש נעים. תכתבו לי איך הסתדרתם.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית
- מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
