יפה בבלונד

הארי, חייכנית ורגועה, נחתה עם כריס סטיין, קלם בורק ושאר חברי הלהקה כדי לחגוג בישראל שלושים שנים ליציאת "Parallel Lines", האלבום השלישי ופורץ הדרך של "בלונדי". במסיבת עיתונאים שנערכה אחר הצהריים במלון דן בתל-אביב, היה הגיטריסט כריס סטיין הראשון להסביר מדוע החליטו להפיק סיבוב הופעות מיוחד שכזה.

"בשנה שעברה התקשורת בעולם הבינה שחלפו 30 שנה מאז יציאת האלבום", אמר, "התפרסמו הרבה סיפורים בנושא וגם על כל תחילת תקופת הפאנק. אני לא זוכר של מי היה הרעיון ליצור מופע שיציין את האירוע, זה בטח הגיע מחברת התקליטים, אבל כולנו חשבנו שזה רעיון טוב.

"אגב, מייקל ג'קסון חגג כשלאלבומו 'ת'רילר' ציינו 25 שנים. אז אני לא מבין למה הוא זכה להקדים אותנו בחמש שנים", הוא צוחק. "כבר הרבה שנים הסתובבנו עם אותה הופעה ונחמד לנו לשנות אותה ולבצע שירים שלא ניגנו יחד הרבה זמן".

הארי יודעת לספר שבהופעה שתיערך מחר יבוצעו על הבמה כל השירים הנוסטלגיים מהאלבום. אחר כך תעבור הלהקה ללהיטים מאלבומים מאוחרים יותר, לכמה חומרים חדשים וגם תבצע כמה גרסאות כיסוי.

חוזרים ל-CBGBs

30 שנה זה לא מעט זמן וחברי הלהקה מביטים כיום אחורה ונזכרים בכל הדברים שעיצבו את תחילת דרכם. "אני מאוד מתגעגע לשכר הדירה הנמוך במנהטן", אומר סטיין כשהוא נזכר בסוף שנות ה-70, "כמוזיקאים ואמנים, הרבה מאיתנו הרוויחו באותה התקופה, אבל עכשיו בגבולות העיר, רבים בכלל לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם. בשביל צעירים היום ממש קשה ליצור מוזיקה ולשלם שכר דירה כל כך גבוה. היה לנו מזל להיות בתחילת הדרך ולא היינו צריכים לעבוד בעבודות רגילות ויכולנו להתפרנס ממוזיקה. היום זה לא המקרה. העיר שינתה הרבה אספקטים במוזיקה בצורה דרסטית".

מופתעים מיוטיוב. בלונדי

אחד הדברים שהכי הפתיעו את חברי הלהקה בשנים האחרונות הוא אתר "יוטיוב", אליו גולשים יכולים להטעין קטעי וידאו. "נגיד שעשינו הופעה בתוכנית טלוויזיה אזוטרית ב-77'. חשבנו שבחיים לא נראה את זה, ופתאום זה זמין לך", אמר בורק, "זו תופעה וחוויה מאוד מוזרה, במיוחד בשביל דבי, שנמצאת בעין הציבור 30 שנה". הארי מוסיפה ואומרת שהאתר הפופולרי "תפס אותנו לא מוכנים. יש תחושה שבזכות כל הארכיון הזה, מצטמצם איזה פער. אני לא רואה את הקליפים עד הסוף. אני לפעמים מופתעת, לפעמים סקרנית ולפעמים אני מבועתת", היא צוחקת.

מלבד הזכרונות, בורק אומר שהוא שם לב להתעוררות כלפי הז'אנרים המוזיקליים שמהם בלונדי צמחו. "יש הרבה יותר קבלה למוזיקה של ה-CBGBs היום (מועדון הפאנק האגדי בניו יורק שנסגר לפני כמה שנים - א.ב). יש הרבה אנשים מבוגרים כמונו שנזכרים במוזיקה של ה'ראמונס', 'טלוויז'ין' ופטי סמית'. מצד שני יש גם צעירים שנתקלים בה היום בפעם הראשונה והיא מגיעה למאזינים מגיל אפס ועד מאה. זה אחד הדברים הכי משמעותיים היום ברוקנ'רול.

"לרוק היום יש צורת חיים משל עצמו. הוא כבר לא חדש, הוא תומך בקהל והקהל תומך בו בחזרה. המוזיקה הזו מכתיבה סדר יום. כל הדברים האלה לא היו קיימים כשאנחנו התחלנו והדרך הזו, מבחינה דמוגרפית, מאוד עזרה למוזיקה שלנו במהלך השנים".

אתם רואים את עצמכם כאותם פאנקיסטים שהייתם בתחילת הדרך? 

הארי: "הגישה שלנו לפאנק הייתה יותר לתקופת זמן ולאו דווקא לסגנון מוזיקלי מסוים. הסצנה הייתה קומבינציה של סגנונות רבים ושונים. זה בעיקר עניין של גישה. בשבילי, כשהייתה לי את הגישה הזו, היא גרמה לי לעמוד על הרגליים ולהחזיק ברעיונות שלי. דרכה שילבנו בין כל הסגנונות השונים בלהקה והרשנו לעצמנו להתנסות בדברים חדשים".

ומה אתם חושבים על תעשיית המוזיקה בימינו?

סטיין: "היא נמצאת במקום מוזר מאוד. בתחילת הדרך היינו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להשיג חוזה בחברת תקליטים ואולי תקציב של מאות אלפי דולרים כדי לייצר תקליט. היום שני ילדים עם מחשב יכולים לייצר אלבום שיימכר במיליון עותקים ואני לא יודע אם זה טוב או רע. מתוך הדברים החדשים האלה, אני מקשיב להרבה מוזיקה שאני אוהב אבל תחנות הרדיו באמריקה נמצאות במצב די אומלל".

הארי. חמודה, לא?

ומה השלב הבא בחייה של הלהקה? "אין לנו חברת תקליטים אז מי לעזאזל יודע מה הולך לקרות", אמר סטיין. הארי הוסיפה: "כריס ואני כתבנו שיר למחזמר שעלה לבמות וירד מהן די מהר וזה משהו שגרם לנו לחזור ולכתוב יחד. תמיד ניהננו לכתוב חומר ולהקליט. אני חושבת שכולנו נשמח ליצור משהו שיש לו אמירה לגבי מי שאנחנו היום. עוד נחשוב איך נעשה את זה בדיוק. העולם היום הוא אחר. אתה יכול לכתוב משהו, להקליט ולהעביר אותו לאינטרנט וזה נראה כמו מקום שאנחנו פונים אליו כרגע".

לסיכום, יום אחרי יום הולדתה ה-63, עם הרבה מוטיבציה להמשיך הלאה, לדבי הארי האגדית יש תשובות להכל. לדברים שהיא התחרטה עליהם במהלך הדרך: "חבל שלא הייתי חכמה יותר, אבל אני לא יכולה ממש לחיות עם חרטות, מה הטעם? אני לא מושלמת". לבלונד הסמלי שהפך אותה לאישה הכי מזוהה עם הצבע בתעשיית המוזיקה ולכל הזמרות הבוהקות שהגיעו אחריה: "לכל אישה יש את הסטייל, את הסאונד ואת הדעות שלה. הבלונד הפך למין אישיות ופרסונה משל עצמו, יש בו איזשהו יצר חייתי וזה קצת מרגיש כמו ללבוש שלט ניאון על הראש שלך".

וכמובן, לסוד הקסם הגדול שהפך אותה עוד בתחילת הדרך למה שהיא. "לא הרבה נשים ונערות יצרו מוזיקה כזו באותו הזמן", היא אומרת, "חוץ מזה, אני חמודה, לא?".