האחד והיחידה

טירונות חורף, שבוע שדאות א'. מפקד הצוות אומר שזה הגיבוש האמיתי ליחידה, ושהולך להיות שבוע קשה. הנטייה הטבועה בכל לוחם להגיד שהטירונות שלו היתה הכי קשה מתגמדת מול הצורך להכחיש שהשבוע הזה, שאיבדתי בו קצת צלם אנוש, בכלל קרה.

ציר המסלולים של מתקן אדם, עשר דקות מנתב"ג. מטוסים שנושאים אנשים בדרכם אל החופש חולפים בשמיים מדי כמה דקות, ולמטה אנחנו זוחלים, מדחיקים את קיומו של החופש. בשיא הגובה מחכה פחית לוף ו־26 בני 18 עומדים למרגלות השלוחה. יורד קצת גשם, אבל לא ברמה של עוצר אימונים. אדים מכסים את מסכת האב"כ שעל הפנים שלי, ואני בקושי רואה דמות מטושטשת שעומדת באמצע השלוחה. לפי הפחד שאני מרגיש בכל הגוף אני מבין שזה הסמל. פיסת ניילון ירוקה ומסריחה מטלק צבאי מכסה את הגוף שלי, מונעת מהגשם להיכנס פנימה ומהזיעה לצאת. חלפ"ס, חליפת סערה. זה השם המפוצץ שאיזה רס"ר קריאייטיבי נתן לדבר הזה, שבתכלס הוא יותר קונדום עם שרוולים. עליו יושב אפוד, שתי מחסניות בצולבת בשני הפאוצ'ים מקדימה ועוד שתיים בכל צד. מאחורה שתי מימיות ומעדר בפאוץ' גב. מתחת לחלפ"ס יש מדים, מתחתיהם גטקס, ובסוף נשאר רק ילד שמסריח מזיעה ומשתן, כי בזמן הקצר שהוא קיבל כדי ללכת להשתין הוא לא הספיק לשלוף את הזין מהתחתונים, הגטקס והחלפ"ס. בהחלטה של ייאוש הוא פשוט השתין איפה שיצא ביניהם.

"אתם תהיו נ"מ"

26 בני 18 מחכים בשורה, מתנשפים מריצה. הסמל לוחש "פול", כי בשטח אסור לצעוק, ולפני שהלשון שלו צונחת חזרה למקומה מאחורי השיניים בסוף הגיית הלמ"ד, אנחנו כבר צונחים על המרפקים ונשכבים כשה־M-16 הארוך שלנו נשאר מקביל לקרקע. "זחל", הוא לוחש. אפשר לשמוע את החיוך שלו.

לא צריך להיות מצביא גדול כדי להבין שפחית לוף לא מצדיקה זחילה בעלייה תלולה וארוכה בהר מסולע ובוצי, אבל הרצון להוכיח שאתה מספיק שווה בשביל להיות חלק מהיחידה הזאת גורם לך ללחוץ חזק על הכפתור של הטורבו, ולזחול בספרינט כל הדרך לפסגה. אם לרגע אתה משמיט קצת את הראש, הפילטר של המסכה מתקרב לקרקע, ונשימה שמשוועת לאוויר גוררת איתה חצי ליטר בוץ שמשפריץ לך בפרצוף וגולש לך לפה יחד עם זיעה, נזלת, דמעות, וכל דבר אחר שנצבר במסכה שלא הורדת מהבוקר. אז אתה דואג להשאיר את הראש למעלה ולזחול, לועס את עיסת הגועל שמצטברת לך בין השיניים וזוכר שאתה חייב להגיע ראשון.

"זה על 20 שנה של סרט ערבי בשישי אחרי הצהריים"

הסמל אומר "בוחבוט, אדם זורק רימון כפול ארבע" - ובוחבוט, שכנראה לא זחל מספיק מהר, נאלץ לרוץ משהו כמו 150 מטר אחורה. אתה לא מתייחס לכל מה שקורה מסביב ורק נלחם בכאבים שמצטברים במרפקים ובברכיים, בחומצות החלב שנותנות פייט לאדרנלין.

הגעתי ראשון לפסגה ההיא, והתמכרתי להרגשה של ניצחון פיזי שכולו מנטלי. הגעתי ראשון במשך רוב השבוע הזה, ובאמצע שיחת המחלקה בחמישי בערב שלחו אותי לעלות על א': קיבלתי צ'ופר של מצטיין שבועי ונשלחתי לחמשוש של כבוד. בשעה 21:40 עמדתי בש.ג בגשם זלעפות, עם מדים רטובים, שרוולים מקופלים שחושפים מרפקים מדממים, פרצוף עמוס בכתמים דהויים של צבעי הסוואה וחיוך ענקי. אחרי שעה הגיע האוטובוס, מלא באנשים שלא מבינים מאיזה מלחמה חזר הטירון הזה.

בבית גיליתי שמכנסי הדקרון הרטובים נדבקו לפצעים הפתוחים בברכיים. שלפתי את המכנסיים במשיכה מהירה, צוחק על הכאב ומסתיר דמעה בחיוך של ניצחון. עברתי את הגיבוש האמיתי ליחידה.

היום שאחרי הלינץ' ברמאללה

כותרת העיתון מקושטת בתמונה של צעיר פלסטיני נרגש שמציג כפות ידיים מלאות בדם דרך חלון תחנת המשטרה הפלסטינית. אני חייל מסלול שחזר לפני חודש מקורס לוט"ר, שם למדתי שגם במשקל 70 קילו אפשר להיות קטלני עם הרבה קרב מגע, ירי מדויק באקדח וצרורות שמתנקזים למקבץ של סנטימטר וקצת - אפילו עם M-16, ולא כולל כדור אחד לווידוא הריגה. יש בי כל כך הרבה כעס על הפרצוף הזה שמחייך אלי מהעיתון, שבא לי להניח אותו על אחת המטרות במטווחים של הלוט"ר. רמאללה נמצאת כמה דקות נסיעה מפה, והמחשבה שאני יושב כאן חסר אונים מול השנאה שלו - שנאה שהמצלמה הצליחה לתעד היטב - גורמת לליטרים של דם חם להציף את כל הגוף שלי.

בתמונה: ספא מוקטעה

היחידה שלי עדיין מלקקת את הפצעים של הטראומה הנוראית מהמבצע בעצירה שמאלייה, שנהרגו בו שלושה לוחמים. הייתי במשמר הכבוד של אחד מהם, ניב, וזאת היתה הלוויה הראשונה בחיי. באמת קיוויתי שהיא תהיה גם האחרונה. כשירינו את מטחי הכבוד לזכרו הופתעתי כל פעם מהקול של הירי, למרות שאני זה שלחץ על ההדק. בום של ירייה, רעד בגוף, דריכה שמעיפה תרמיל חסר קליע שלא רצה לצאת, ועוד ירייה, וחוזר חלילה. הלב על אוטומט והרגש קופא שם בחלקה הצבאית של קריית שאול. ואז שקט. ובכי. וחזן. וקדיש. וכולם כל הזמן נותנים לכולם מים. ובוכים. ואז שוב שקט. שקט שקצת נשאר בכל אחד מאיתנו אחרי הלוויה. הגאווה הזאת שאף לוחם דובדבן לא נהרג אף פעם מאש אויב קוברת את עצמה בחול, ונמלאת בושה מהכאב הנורא של מוות מירי דו־צדדי.

אני יושב בבית הספר ללוחמים של היחידה. נוהל שבת התחיל לא מזמן, ובמקום להתרווח אנחנו קוראים על הלינץ', עדיין בשוק מהתמונות ומהסיפורים שהגיעו מכל מיני מקומות. אחד החבר'ה צועק שמכונת הקולה התקלקלה, וכולם רצים לקחת שלל שתייה קרה לשבת. עשרה חיילי מסלול מעמיסים פחיות בחיוך. מישהו אומר, חצי בצחוק, "תחשבו איזה זין הוא יקבל ביום ראשון כשהוא יראה שהלכה כל הקולה". כולנו מסתכלים אחד על השני במבטים של אשמה, אוספים את הפחיות בארגז ליד המכונה, ומשאירים פתק שאומר "המכונה מקולקלת, אבל זה עדיין שלוש וחצי לפחית".

"תכבה את הגלגל"צ הזה או שאני יורה"

השקט הזה של קריית שאול נשמר גם בקידוש של אותו יום שישי, כמעט חודשיים אחרי. אינתיפאדת אל אקצה התחילה לפני שישה ימים, והשקט הזה מרגיש כמו לפני סערה. מפקד היחידה, שדיבר איתנו לפני כמה לילות וסיפר כל מיני דברים בזמן שכולנו ישנו בעמידה, נראה עייף. לפני שאנחנו הולכים לישון הוא נותן לנו את פקודת המבצע הראשונה שלנו: אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה זוהה בכפר לא רחוק ממודיעין, והיחידה יוצאת לתפוס אותו.

אנחנו, בוגרי קורס לוט"ר, נצא יחד עם כוח המעטפת. אני זכיתי לאבטח את הרופא. מבוקש רגיש כל כך חייב לראות רופא אחרי המעצר, כדי שיגיע בלי שריטה לחקירה בשב"כ. במשך כל השבת עשינו תרגולות, אז ידעתי בדיוק איפה כל אחד נמצא ואיפה כל דבר שהרופא צריך נמצא, ועוד כל מיני דברים שנראים ממש חשובים כשאתה במסלול. במיוחד למפקד שלך.

בערב אנחנו יוצאים לכיוון מודיעין, להיערכות. קצת אחרי חצות יש הפעלה ואנחנו נוסעים במהירות לעבר הכוח המבצע, שכבר הצליח להפתיע את הצעיר ההוא עם הדם על הידיים וללכוד אותו. הרופא בודק אותו. הוא כבר לא נראה כל כך נרגש וכבר לא מחייך כמו בתמונה.

הרופא מסיים את החלק שלו ונותן לי אותו כדי לאזוק לו את הידיים ולהכין אותו לשב"כ. יממה אחרי שנמלאתי שנאה למראה תמונה בעיתון יושב מולי בחור בערך בגילי, כפוף, רועד ובוכה. אני מחזיק לו את הידיים מאחורי הגב, והוא משתין במכנסיים ובוכה בקול רם. יש לו פלנלית על הראש, ושני עיגולים רטובים מדמעות מסמנים את אזור העיניים. במקום להרביץ לו אני שם עליו יד כמעט בליטוף, ובאמת מנסה לגרום לו להפסיק לבכות. הוא נרגע, ואני מתפלא ממה שנראה כמו אנושיות ולא מבין מאיפה היא הגיעה.

כשחזרנו ליחידה היו חסרות בארגז 11 פחיות שתייה, אבל 38 וחצי שקל חיכו שם במקומן.

הקפצה

אנחנו יושבים במגורי לוחמים, נהנים מהממיר של יס שהצוות שלי התקין בעצמו. ומהטלוויזיה, ומהטוסטים, ומהמאווררים, ומעוד כל מיני דברים שיש רק ללוחמים שיושבים בתחתונים ונהנים מההקצאות שנחתו פתאום ביחידה. זה קרה אחרי שחייל מסלול אחד אמר לרמטכ"ל מופז - בשיחת לוחמים בנוכחות פואד, שר הביטחון דאז - שאין מספיק איזולירבנד באפסנאות. יצחק גרשון, שהיה מפקד אוגדת איו"ש, קצת הסמיק מזה שאיזה פעור ביזבז זמן יקר מביקור כל כך נדיר של שר ביטחון מכהן ביחידה. אבל הסמיק או לא, אחרי שבוע כבר הגיעו כמה משאיות עם ציוד חדש. מאיזולירבנד ועד פלאט־טופים M4 מושחרים ושלל אמצעים, ידיות ונשקי צלפים. אני חתמתי על טריג'יקון ריפלקס, הראשון בכל אוגדת איו"ש. זה היה מרגש כמעט כמו הסיפור על אקדח ה־FN של אהוד ברק, שהיה האקדח הראשון כשהוא הקים את היחידה. אותה יחידה שיוצאת עכשיו להקפצה.

תוך שלוש וחצי דקות אנחנו כבר על הסוואנות, לבושים במדים, עם כל המיגון והציוד מועמסים במסודר מאחור. לומדים קצת את אזור הפעילות ואוספים את המפקד שהלך לאישור תוכניות זריז. גם כלב תקיפה מצטרף אלינו למבצע. חוק חשוב נוסף בדרך להקפצות זה לשים כומתה בפאוץ' עם הפלאפון, הארנק, משקפי השמש וכל שאר הדברים שלא יוצאים איתך לפעילות, כדי שאם נצא אחר כך לאכול משהו נהיה "ייצוגיים", כך להגדרת מפקד הצוות.

"שונא את המוניות דיזל האלה"

יוצאים לסגירה על בית ברמאללה, לאור יום. לכאורה דבר לא פשוט, אבל אחרי שרוב תשתיות הטרור ברמאללה מוטטו ב"חומת מגן" ואפילו לשכתו של ערפאת במוקטעה נשארה מצולקת מיריות, אפשר להגיד שאנחנו מרגישים די בנוח לעמוד באמצע היום בעיר הזאת. לפעמים זה נראה כאילו גם המקומיים כבר התרגלו שחיילים מגיעים משום מקום, כורזים, מכתרים, סוגרים כבישים ואז נעלמים עם איזה שכן או בן דוד שלהם, שבמקום ללכת לצופים כמו בן דוד שלי הלך לתנזים כמו בן דוד שלו.

אנחנו כבר נוסעים בתוך רמאללה. דרך חלון הרכב הממוגן אני רואה ילדה משחקת בחצר הרוסה או בגן ילדים מרוסק. היא רצה עם שקית ניילון שקשורה לחוט בד ומאלתרת עפיפון - היא רצה והוא מתעופף. למרות שהאוזניים שלי מתפוצצות מהמנוע הכבד של הרכב הצבאי, אני ממש מצליח לשמוע אותה צוחקת והרעש הזה מהדהד לי בראש. לא מזמן היתה כתבה של אילנה דיין על הפוסט־טראומה של חיילי יחידת דובדבן, ואני תוהה אם הצחוק שמהדהד בראש שלי הוא חלק מהעסק.

מגיעים אל היעד ופורקים במהירות. כמה ילדים רואים אותנו רצים בסמטאות הצרות שמסביב לבית המבוקש, בורחים ונעלמים בן רגע לתוך הבתים. כבר כמעט חודש אני צרוד, ובמקום להזיז את האנשים מהדרך בצעקות אני שולח יד מאיימת ומנער את הנשק כלפיהם. זה עובד. לפי המודיעין, בבית שמאחורי המבוקש גר שוטר כוח 17 שחמוש בקלצ'ניקוב, אז אני צריך גם להעיף מבט לעבר הבית שלו כדי לוודא שהוא לא מחליט לסגור איתנו חשבון על החברים שהלכו לו בחומת מגן.

ואז מקפיאים מצב. אני אף פעם לא יודע אם הפעולות האלה עוברות לאט או מהר, כי בדיעבד זה תמיד מרגיש הרבה יותר מהיר מאשר תוך כדי. אבל לא כמו חוויות רגילות שנעלמות מהר; אני חושב שיש לזה קשר לעובדה שאתה ערני לכל דבר שמתרחש ויודע שכל מאית שנייה יכולה לשנות משהו, אז את המבצע אתה עובר במאיות של שנייה, מחזיק את הנשק ומתכונן.

הכלב נשלח בכניסה לבית, ומשום מה בוחר לרוץ דווקא לכיוון שלי. אני עדיין צרוד מדי בשביל לצעוק לו לחזור, אז אני שוב מנער את היד בתנועה מאיימת. גם איתו זה עובד. חוליה אחת נכנסת לתוך הבית. נשמעות צעקות של כמה נשים, והמבוקש יוצא מהבית עם סיגריה בפה.

בדרך חזרה אנחנו עוצרים לאכול שיפודים בתלפיות. מפקד הצוות נשאר ברכב כי הוא שכח להביא כומתה. ככה זה, הגדרה היא הגדרה. הניצחון המתוק של חייל על מפקדו קצת מטשטש את האירוניה: ערבי מגיש לנו אוכל בירושלים אחרי שאימללנו לו כמה אחים לא רחוק משם.

עברו שנתיים, אני בקבע

התחושה של השליחות והערכים נצבעת בגוונים קצת אפורים בזמן שאני שומע על החברים שלי שמטיילים במקומות הרבה יותר צבעוניים. בארץ מדברים כל היום על מכתב הסרבנים, ואני תוהה איך יישארו לצבא הזה חיילים עם מצפון אם חיילים יסרבו לשרת מטעמי מצפון. תמיד התגאיתי במצפון שלי, ופתאום זה הפך להיות לא מצפוני להיות חייל עם מצפון. אבל יש לי כל כך הרבה מה לעשות שאין לי הרבה זמן לתהות.

בשנה שעברה זכתה דובדבן בצל"ש הרמטכ"ל, על כך שהשתתפה ב־80 אחוז מפעילות צה"ל באיו"ש. משהו כמו 400 מבצעים, קצת יותר מאחד ליום. חישבתי את זה יחד עם שאר הלוחמים בקבע: היינו רק שבעה לוחמי קבע, ולפחות שניים מאיתנו חייבים להשתתף בכל פעילות, ככה שכל אחד מאיתנו עשה משהו כמו 30 אחוז מכל פעילות צה"ל באיו"ש במהלך השנה. בסביבות ה־150 מבצעים. בהתחשב בעובדה שהיו גם כמה ימים שיצאתי לפעילות בחברון בבוקר, ברמאללה בצהריים ובשכם בלילה, זה לגמרי הגיוני. כל הכבוד לצה"ל, שמישהו שם בכלל סופר כמה מבצעים אנחנו עושים.

היום אנחנו נערכים לפעילות בחברון; כמה צוותים ולוחמים בקבע ממתינים למידע על מבוקש ולמיקום מסוים שלו בעיר. אחר כך נעשה תכנון מהיר, אם יישאר זמן, ונצא אל היעד. אבל הפעם אין זמן. למזלי, עשיתי כל כך הרבה פעילויות בחברון שאני כבר לא צריך מפות בשביל לדעת איפה היעד, ויחד עם כל כך הרבה זמן שביליתי בשטח אני כבר יודע להגיע לכל מקום בעיר המאובקת הזאת בעל פה. אפילו איפה כדאי לקנות שיש ואיפה יש פקקים בצהריים.

המידע שקיבלנו היה די פשוט: אחד הפעילים שהשתתפו בירי בציר המנהרות, שממנו נהרגו חיילי נח"ל וכמה אזרחים, מסתובב ברחבי חברון. הוא בחולצה לבנה וג'ינס בהיר, עם שקית שחורה ביד, ונראה לאחרונה באזור תחנת הדלק בצפון העיר. נכנסים לכלי הרכב ומתחילים לנסוע.

בתוך העיר אין קליטה, ומכשיר הקשר היחיד שעובד הוא הפלאפון שאבא שלי קנה לי בעסקה מיוחדת לחיילים לפני ארבע שנים. אבא, תהיה גאה: השיחה היוצאת הזאת היתה בשביל ביטחון המדינה. שאר השיחות היוצאות היו כדי לריב עם החברה בכל פעם שהתקשרתי אליה על זה שאני לא מתקשר אליה. מין שיחות מיותרות שנראות הכי חשובות כשאתה בן 21, ואפילו עוד יותר חשובות כשאת משקי"ת חינוך בת 20.

אני בטלפון עם החמ"ל, נוסע ברחבי חברון ועולה צפונה בלי לדעת בדיוק לקראת מה אני נוסע, רק שלמשהו הזה יש שקית שחורה. פתאום, ממש מול תחנת הדלק, חולף בחור שמתאים לתיאור. אנחנו עושים פרסה בזמן שהוא נכנס לאיזה חנות, וחונים מולה. לפני שאנחנו מספיקים להחליט מה לעשות כשהוא יצא, המבוקש עומד ממש מולי. אני קופץ מהרכב, רץ לעברו ומצמיד לו M-16 לתוך הפנים. צעקה של "תעצור יא בן זונה" נפלטת לי מהפה באופן לא רצוני.

הוא מרים ידיים באוויר, עם השקית השחורה. שאר הלוחמים מגיעים ומכניסים אותו לרכב הצבאי, ואחד מהם שובר חלון של רכב חונה תוך כדי שהוא רץ, בכוונה. מפקד היחידה - אותו מפקד שהביא לנו את "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן בסוף המסלול - השעה את הלוחם הזה מפעילות בגלל החלון השבור.

"אכלת אותה, בפעם הבאה תשים יותר פול ופחות גרגירים"

אחר כך, בחניה של היחידה, אני מוצא את השקית השחורה. יש עליה טביעות נעליים צבאיות. אני פותח אותה ומגלה עוף בגריל. עדיין חם, ולמרות שהוא מעוך לגמרי רואים שהוא היה פעם יופי של עוף. כל הרכב מתמלא בריח טוב. קצת עצוב לי לזרוק ארוחה כזאת. קצת מוזר לדעת שעכשיו אני מנקה את הרכב ומתכונן לפעילות הבאה, והמבוקש ההוא עובר חקירה בשב"כ ובטח מרגיש קצת כמו אותו עוף בגריל.

רטרואקטיבית

זאת המילה הכי מפוצצת שהשליש של היחידה ידע לומר: על כל בעיה במשכורת הוא תמיד היה מבטיח שהכל יסודר "רטרואקטיבית". היום, חמש שנים אחרי שדובדבן מבחינתי היא בעיקר רטרוספקטיבה, קצת מוזר לספר את הדברים האלה בצורה רטרואקטיבית. בין כל המילים שנאמרו פה הרגשתי שוב את האדרנלין, את השפשוף במרפקים, את הצחוק שמעולם לא שמעתי של אותה ילדה עם עפיפון שקית הניילון.

דובדבן, כמו כל מקום בצבא שחיילים משאירים בו קצת רגש, מחלחלת מתחת לעור. באופן מסוים אפילו התפלאתי לגלות שהכל ממשיך להתקיים שם בלעדי, ואפילו מתקיים טוב יותר. אחר כך התפלאתי לגלות שגם אני ממשיך להתקיים בלעדיה, ואפילו טוב יותר.

החיים הרבה יותר פשוטים כשערכים מופשטים עם צבעי כומתות, שגרת לחימה, חינוך קשה, משמעת ומסדרים מעמידים אותך בצד הנכון של המצפן. אתה לוקח אזימוט קדימה לשנים של עשייה במערכת שמוחקת אינדיבידואל, אבל נותנת לו מקום להתבטא בתוך יחידה קטנה שהופכת לבית.

בעולם האמיתי אין צבע כומתה שיעיד על קוטר הביצים שלך. לפעמים נדמה שדווקא פה, בעולם ללא המדים, אתה עושה פעולות קומנדו אמיתיות. רק אתה לבד. בלי סמל יחידה מאחוריך. בלי נשק. בלי יכולת לנער אותו בתנועת יד מאיימת כדי להרחיק אנשים שעומדים לך בדרך, ועם מסלול הכשרה שעיצבת בעצמך.

ביום שהשתחררתי הלכתי לבקר את דרור, שנפצע כמה שבועות לפני השחרור. בזמן שעשיתי את הצעדים הראשונים שלי מחוץ לבקו"ם, הוא גילה לא רחוק משם שהוא כנראה לא יצעד שוב לעולם: שני כדורים נורו לעברו, אחד פגע לו בפנים והשני בחזה. חוט השדרה נפגע מהחום של הכדור השני. הרופאים אמרו שהוא לא יוכל להזיז את הידיים, וייאלץ לבלות את כל חייו מונשם ועל כיסא גלגלים.

אני זוכר אותו ביום ההוא בתל השומר, מבטיח לנו שהוא עוד ילך. גם היום, כמעט חמש שנים אחרי, הוא יושב על כיסא גלגלים. אבל אני בטוח שכמו לוחם אמיתי, הוא עוד יקום ממנו. גם הוא מכיר את ההרגשה של לעמוד בגשם עם שרוולים מקופלים מעל מרפקים מדממים ולהסתיר דמעה בחיוך של ניצחון.

היום, כשעתיד המילואים שלי ביחידה קצת מוטל בספק, אני נזכר במפקד שנתן לי את "הזמן הצהוב" של גרוסמן. הוא חתם שם "לנצח ולהישאר בן אדם". רטרואקטיבית, כמובן, אני חושב שלהישאר בן אדם זה הניצחון האמיתי.