שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אחרי 30 שנה

    "זהו זה!" נולדה כמגזין נוער תמים וחינוכי, אך הפכה ברבות הימים לאחת מתוכניות הסאטירה הבולטות של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה. שלושה עשורים אחרי שעלתה לאוויר, האנשים שעיצבו אותה נזכרים בימיה הראשונים

    יולי 1978, הימים בהם הטלוויזיה פעלה בלי שלט ואנואר סאדאת רקם במוחו תוכנית למזרח תיכון חדש. בטלוויזיה הלימודית עלה מגזין נוער חדש ומרענן, "זהו זה!" שמו. זו היתה אמורה להיות תוכנית בידור קייצית ותמימה. תפקידם של המנחים היה רק לקשר בין הפינות החינוכיות. אלא שאלו קוצרו וקוצצו ופינו עד מהרה את מקומן למנחים הדומיננטים.

     

    "זהו זה!" הפכה ללהיט נוער, והמנחים היו למופע המרכזי שלה. באחרית ימיה היא עברה לערוץ 2 ואז הורדה משידור, 20 שנה אחרי שהפציעה ושינתה את פני הטלוויזיה, שהצטלמה עד אז ברובה בשחור לבן וכשנצבעה, היה זה בעיקר בצבעי כחול לבן.

     

    גם היום, מוני מושונוב, גידי גוב, אבי קושניר, שלמה בראבא ורבים ממשתתפי התוכנית ממשיכים לבדר את האומה. הוינילים שניתנו שם כמתנה כמעט נכחדו מהעולם, אבל במיטב דוכני החולצות ניתן להשיג כיום בקלות את הלוגו הנחשק.

     

    מושונוב, שהיה שם מההתחלה, לא נתקף בגעגועים נוסטלגיים לרגל יומולדת ה-30 של התוכנית, שחל השבוע. "זו לא יחידה צבאית. אנחנו לא עושים ערבי שקופיות, אבל שנים רבות של עבודה עם האנשים האלה תמיד יהיו זיכרון מתוק".

     

    כמובן שלא הכל היה מתוק בעיניו. "היה ב'זהו זה!' כל מה שיש בתוכניות היום, רק שהיום הכל יותר קצר ומגזינים משודרים בנפרד. חבל שתוכניות כמו 'ארץ נהדרת' הן טיפה בים", הוא אומר. "זו תעודת עניות לטלוויזיה, שאין כמעט תוכניות סאטירה. יש בעיה גדולה באכפתיות החברתית. כל אחד חושב שהאחר יעשה את זה במקומו. כל כך הרבה תוכניות מתקתקות לפי קצב שמכתיב להן המפרסם ואנחנו לא עובדים בטלוויזיה בשביל לפרסם. אבל בארץ, מחלקת הפרומואים היא המחלקה המתוקצבת ביותר".

     

    גם גידי גוב השתתף ברוב העונות של "זהו זה!", למעט האחרונות עליהן וויתר לטובת "לילה גוב". אבל הוא לא שוכח את ימיה של התוכנית הקלאסית, גם אם בתחילה הוא לא זוכר מהם הרבה. "זה היה לפני 30 שנה, אני לא זוכר כלום" הוא אומר. רגע אחר כך, הוא כבר נזכר.

     

    "הצטרפתי לתוכנית שנה אחרי שהחלה, מפני שבשנה הראשונה לשידור עוד הייתי ב'גזוז'. הם רצו אותי מההתחלה, אבל לא יכולתי לעשות שני דברים במקביל. אחרי שנה מוני אמר לי, 'יאללה תבוא כבר', ובאתי. זה היה מקסים. עשינו מאות תוכניות, זה היה הרבה מעבר למגזין לנוער".

     

    בימיה הראשונים, "זהו זה" שודרה שלוש פעמים בשבוע, לא כולל שידורים חוזרים. היו בה אז פינות כמו "פינה לתרבות הגוף", "פינה לחידות לשון המבוצעות בביצוע תיאטרלי" ו"פינה להצגת מצבים מבדחים בידי שחקנים".

     

    בין הכותבים היו ב.מיכאל, אפרים סידון ואפילו פוצ'ו, והיא היתה נועזת מכל מה ששודר באותם ימים. קליפים ש"עד פופ" פסלה על הסף, מערכת "זהו זה!" שידרה ללא הנד עפעף. גם סוריאליזם לא חסר בה. בתוכנית אחת יכלו להופיע שם דרקולה, הגיבן מנוטרדאם, מומיה שתומת עין, שרי צוריאל ושרון ליפשיץ.

     

    מלחמות מסוג אחר

    "השתטנו, התחפשנו והיינו עסוקים בלהרגיע את עצמנו ואת עם ישראל", נזכר גוב. "אין היום מקבילה ל'זהו זה'. זו היתה תקופה אחרת. מה שעשינו במלחמת המפרץ לא היה עובד במלחמת לבנון השנייה".

     

    למה?

     

    "כי זו היתה מלחמונת שכמעט לא נהרגו בה ישראלים, אז אפשר היה להשתעשע. במלחמת לבנון השנייה אין שום מילימטר של שעשוע".

     

    אתה צופה בתוכניות לפעמים?

     

    "לפעמים בשידורים חוזרים, אבל בדרך כלל לא. יש לי המון תוכניות בבית, בקלטות. לא את כולן, כי היתה תקופה שבחינוכית מחקו חלק מהתוכניות, השתמשו בסלילי ההקלטה שלהן. במבט לאחור, זה קצת פרימיטיבי שהתוכנית שמורה על קלטות וידיאו בלבד. התוכניות של 'מלחמת המפרץ' יצאו במהדורת DVD, אז אם למישהו היה שכל, כוח וקצת כסף, הוא היה מעביר את הכל ל-DVD, שיישאר זיכרון טוב יותר".


    "זהו זה!". חיפשו שחקנים לא מוכרים (צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית)

     

    בחינוכית שיווקו את "זהו זה!" בקלטות וידיאו כבר ב-87, אבל התוכניות הראשונות אבדו לנצח. "קלטות כבדות קשה לאחסן", משער יוסי רונן, שביים את התוכנית בשנתיים הראשונות לקיומה. "חבל שבארכיון לא שמרו את התוכניות הראשונות. זה גובל בשערורייה. בחינוכית שימרו אז רק תוכניות לימודיות, שנועדו לצפייה חוזרת. רק כשגודל הסרטים והקלטות קטנו התחילו לשמר גם את 'זהו זה'".

     

    רונן לקח את המושכות על עיצוב התוכנית מידיה של רישה טירמן, שהוציאה תחת ידה גם את "קרובים קרובים". טירמן הגתה את הרעיון ל"זהו זה!", הפכה לעורכת של המגזין ויחד עם המפיקה, יפה אורנדשטיין, הטילה את משימת גיבוש הקונספט על רונן, האדריכל של התוכנית בגרסתה המוקדמת.

     

    "חיפשתי שחקנים צעירים, לאו דווקא מוכרים, בהנחה שאם נשדר שלוש פעמים בשבוע הם לא יוכלו לחצות הכביש בלי שיעצרו אותם. שיערתי שזו תהיה תוכנית מאוד מרכזית", נזכר רונן. "במקביל לעבודתי בטלוויזיה, למדתי אז בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, והתחלתי לבחון סטודנטים לתפקיד המנחים. מוני, בראבא ודליק שיחקו איתי בהצגה שנקראה 'צ'ה גווארה', והצעתי להם לבוא לאודישנים. הם באו יחד עם עוד רבים אחרים ובחרנו אותם, למרות הסתייגות 'הלימודית' מכך שהם לא היו מוכרים".

     

    למה שחקנים?

     

    "רוב המגישים יושבים מאחורי שולחן וכשהם קמים ממנו הם גמלוניים, ולכן היינו חייבים שחקנים. הקונספט הזה כמובן יצר בעיות אחרות – לא היו מיקרופונים אלחוטיים, היה חוט ארוך שהיה מחובר בקצה לשקע בקיר והם היו צריכים להיזהר שחוטי המיקרופונים לא יצטלבו אחד בשני ויפילו אותם".


    "זהו זה!". יכולות המשחק סייעו (צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית)

     

    תפאורת הרקע הבראשיתית של התוכנית התחילה כמו כל יוזמת פיוס - בירושלים. "חשבנו על איזה רקע המנחים יעמדו והחלטתי על נוף ישראלי כללי של הרי ירושלים", אומר רונן. "צילמנו סטילס במקומות שונים בהרי ירושלים, הפכנו את זה לציור וכך עיצבנו את הפורמט הוויזואלי. אחרי כן התחלנו לחשוב על פינות חינוכיות. הפינות היו הדבר הכי בולט בתוכנית בהתחלה, לצד ההופעות החיות".

     

    מהיכן נולד השם?

     

    "בני נגרי כתב את מנגינת הפתיחה ואהוד מנור כתב את המלים. משורת הפתיחה שלהן נולד השם. ערכתי את הפתיח, שבמשך השנים שינו אותו בתדירות גבוהה - אבל תמיד השאירו שריד לתוכניות הראשנות, בשוט של האצבעות שמכבות נר".

     

    במה עוד התבטאה החדשנות שלכם?

     

    "אני זוכר שהבאנו מכונית לאולפן, אפרופו הסרט 'גריז' שהוקרן באותה תקופה והיה להיט, וגם התחלנו עם עוד משהו שהיה מאוד חדש לחינוכית - פעם בשבוע יצאנו עם ניידת שידור ועשינו פריצות ממקומות שונים בארץ. יום אחד מקצרין, יום אחר מ'עיר הנוער'".

     

    טלפון שבור

    "גם עניין מסירת מספר טלפון לצופים בבית, שנראה היום טריוויאלי מאוד, היה התנסות חדשה, כיוון שאף פעם לא עשו פה שידורים חיים מהסוג הזה. פתאום אחרי שתים-שלוש תוכניות פנו אלנו ממשרד הדואר, שהיה אחראי אז על הטלפון, וביקשו שלא ניתן את מספר הטלפון, מפני שהמרכזייה של רמת אביב קרסה. ילדים מרחבי הארץ פוצצו את המרכזיה באלפי שיחות טלפון. בסוף החלטנו לאפשר בכל פעם לאזור חיוג אחד בארץ לענות על החידון".

     

    השתלטתם על המנחים הפרועים?

     

    "כשאני הייתי שם, הם היו מאוד ממושמעים. זאת היתה תוכנית הטלוויזיה הראשונה שהם אי פעם עשו בחייהם, והם רק הודו לאלוהים שנתנו להם להופיע על המסך".

     

    גם דליק ווליניץ הנחה את "זהו זה" במהלך השנתיים הראשונות, עד שעזב כדי להקדיש 11 שנים מחייו ל"שמיניות באוויר". "הופתענו במיוחד מההצלחה המיידית שלה, זה קרה כל כך מהר שזה הפתיע גם אותנו", הוא מספר. "התחלנו מוני, בראבא ואני. אחר כך הצטרפו גידי ודוב'לה. את מכתב המעריצים הראשון אני קיבלתי. היה כתוב בו: 'איפה אפשר להשיג את הטלפון של המתופף?'".

     

    נהגתם לצחוק בהיסטריה בשידור.

     

    "חלק מהקסם הגדול היה כשהמנחים התפקעו מצחוק נוכח המצלמות והשידור החי. הצחוק ההיסטרי הראשון התחיל איתי ועם מוני, עוד לפני שהמנחים השתלטו על כל התוכנית. היתה לנו אז פינה של תיאטרון שאני עשיתי. הזמנתי ידידה שלי, שחקנית תיאטרון הקאמרי, ופתאום אני בבלאק-אאוט וכך גם מוני, שהיה אמור להציג את השחקנית. שנינו שכחנו את השם שלה. מוני הסתכל עלי שאעזור לו - ואני הייתי חסר אונים. התחלנו לצחוק וראיתי את מוני והחבר'ה שוכבים על הרצפה, משותקים מרוב צחוק. אז להקת 'ברוש' נקראה לנגן עד שנתאושש".

     

    "היה לצחוקים אימפקט מאוד גדול, אבל צחקנו פחות ממה שנדמה. היינו מאלתרים הרבה בעיקר תוך כדי גיבוש הטקסט יחד עם הכותבים", נזכר דוב'לה גליקמן, שהצטרף לתוכנית ב-1985 ונשאר עד סופה. "הלך הרוח העיקרי היה של עבודה. יום לפני השידור עשינו חזרה גנרלית ואחרי החזרה הגנרלית היינו הולכים לעבוד על התוכנית הבאה. בבוקר של השידור עשינו חזרה כללית, הלכנו לשידור ואחרי השידור חזרנו לעבוד על התוכנית הבאה.

     

    "אני לא הגעתי לתוכנית ממש מההתחלה ולקח לי זמן עד שהשתחרר לי הפקק. לפעמים האור היחיד שעוד היה נשאר בלילה בחדרים של החינוכית, היה של צוות 'זהו זה!'. יצא שעבדנו על שתי תוכניות בעת ובעונה אחת. לא ידענו מה זה טלפרומפטרים. בגלל זה, בניגוד למה שרואים היום בטלוויזיה, הסתכלנו אחד על השני כל הזמן, ולא למצלמה".

     

    שלא יגמר לעולם

    "ב-98' החלטנו להוריד את התוכנית", מספר גליקמן. "עברנו מהחינוכית לערוץ 2 וצילמנו באולפני הרצליה. זו היתה תקופת הפריחה של הטוק-שואים, ורצו לעשות תוכניות אינסטנט. אם היינו רוצים לעשות טוק שואו היינו עושים טוק שואו, אבל החלטנו שלא נהפוך למשהו אחר".

     

    צעירים עדיין צופים בתוכנית לדעתך?

     

    "פחות. אבל עכשיו גם הגענו לזה שיש 'זהו זה!' באינטרנט - ממש שכלולי הדור. בגלל האינטרנט, הילדים כבר לא צופים בטלוויזיה וכבר לא מדברים על זה שלא קוראים ספרים. מי יודע, אולי בעוד שנתיים אנשים יצפו בז'הו זה' בשעון יד".

     

    יצא לך לראות את טרנד חולצות ה"זהו זה" שחזר לרחובות לאחרונה?

     

    "כן. ראיתי כמה חולצות כאלה. זה הצחיק אותי קצת. אופנות באות והולכות – 'זהו זה!' נשאר".

     

    • ולמי שמתגעגע: "זהו זה!" תשודר החל מה-17/7 בכל יום חמישי ב-11:30, ערוץ 23

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "זהו זה!". לא יחידה צבאית
    יוסי רונן. האדריכל
    צילום: דלית שחם
    לאתר ההטבות
    מומלצים