עד קצה ירושלים

כמה דברים מייחדים את פסטיבל הסרטים הירושלמי שייפתח ביום ה' הקרוב (10.7), מקודמיו. קודם כל, התוכניה שמופיעה לראשונה בצבע וערוכה באופן ידידותי יותר למשתמש.

שנית, אל שני אולמות הסינמטק ששופצו בשנה שעברה מתווספים צמד אולמות חדשים, בני 257 ו- 73 מושבים, והם מחליפים את אולמות תיאטרון ירושלים המרוחק. זוהי גם השנה הראשונה בה משמש אילן דה פריס כמנכ"ל הפסטיבל בעוד ליה ון ליר, המייסדת המיתולוגית, נושאת עתה בתואר נשיאה.

שני אורחי כבוד צפויים לנו השנה בפסטיבל. הבמאי הבריטי מייקל ווינטרבוטום ("בכוח הלב") וג'ון מלקוביץ', ושניהם מעט מאולצים (שניהם מגיעים הנה ללא סרט חדש באמתחתם).

אבלים ב"שבעה" של האחים רונית ושלומי אלקבץ

למרבה הצער, על אף מספרם המרשים של הסרטים הישראליים שהופקו השנה, רק ארבעה, קראתם נכון, מתמודדים בתחרות וולג'ין לקולנוע עלילתי. אחד מהם, “שבעה", בבימויים של רונית ושלומי אלקבץ, כבר הוקרן ב"פסטיבל דרום”, והוא המועמד המוביל לזכייה.

נראה שקבלת הפנים הזועפת לה זכו מרבית הסרטים הישראליים בשנה שעברה, הביאה את יוצריהם לחשוב פעמיים – אחרי הכל אנו בעיצומן של ההקרנות לאקדמיה הישראלית לקולנוע, וביקורות שליליות ביום שלמחרת הפרמיירה הן הדבר האחרון שהם זקוקים לו. עדיף להם להמתין לחיפה.

סבב המלצות ראשוני זה, המבוסס על צפייה מוקדמת בכמה מסרטי הפסטיבל, מבחין בין יצירות המאתגרות את כושר הסיבולת של הצופה הממוצע, ובין סרטים שמיועדים לקהל התר אחר קולנוע מסחרי יותר וקל יותר לעיכול.

עכברי פסטיבלים

ארבע שנים אחרי "דילר" המפעים, אודיסיאה קודרת של סוחר סמים, שב הבמאי ההונגרי הצעיר בנדק פליגהוף עם "שביל החלב". סרט על סף האקספרימנטלי המורכב מתשע אפיזודות נטולות דיאלוג, שכל אחת מהן מצולמת בשוט סטאטי אחד וממרחק קבוע.

מתוך "שביל החלב" של בנדק פליגהוף

בין הקטעים, קשישה המתיישבת בקושי על ספסל ואז קמה וצונחת, וזיון בבריכת שחיה בין גבר ואישה בגיל העמידה. התוצאה, שבקלות יכולה היתה לשמש כמיצב וידאו בגלריה, מספקת הרהור מהפנט על המסתורין שבמבט.

המיני-סיפורים, חלקם משעשעים וחידתיים, תובעים מהצופה להשלים פרטים בעצמו, ומהווים מעין מקבילה חזותית לשירת הייקו.

למיטיבי לכת מיועד גם "בעיר של סילביה" בבימויו של חוסה לואיס גרין הספרדי, שב-2002 הציג בפסטיבל את הסרט התיעודי הנהדר "עבודה בתהליך", על בנייתו של פרויקט מגורים בברצלונה.

כקודמו בסקירה, גם סרט זה מהלך על הגבול שבין תיעוד לבדיון, מתנהל כמעט ללא מילים, ותוהה על משמעותו של המבט – הקולנועי והגברי – דרך סיפורו של אמן צעיר המהלך ברחובות העיר הצרפתית שטרסבורג בחיפוש אחר אישה אניגמטית שעמה ניהל רומן קצר שש שנים קודם לכן. התוצאה מזכירה קצת שילוב בין מיכלאנג'לו אנטוניוני וז'אק טאטי, עשירה בפרקי התבוננות, ומיועדת לאלה שאינם נרתעים מצמד המילים "קולנוע פיוטי".

מתוך "בעיר של סילביה" של חוזה לואיס גרין

סרט נוסף של אותו במאי הוא "תמונות מהעיר של סילביה" שמשמש יצירה משלימה: סרט המורכב כולו מתמונות סטילס שחור-לבן וכותרות (באופן שמזכיר את "המזח" המופתי של כריס מרקר), ומספק מעין פרשנות, הרהור והרחבה על הסרט הקודם.

התוצאה הינה שיטוט עירוני אימפרסיוניסטי, ספק בעל יסודות אוטוביוגרפיים, שבמהלכו הבמאי מנסה לאתר באמצעות מצלמתו את האישה המסתורית שפגש לפני יותר מעשרים שנה. ההווה הקולנועי הנוכח בסרט הקודם הופך פה לזיכרון, צילום הסטילס, של דיוקן מטושטש, והסרט מתפייט על תחושות התעלומה, הגילוי והחוויה שבהתבוננות בתצלום הבודד.

מתוך "על הזמן ועל העיר" של טרנס דיוויס

דיוקנה של עיר אחרת, ליברפול, עומד במרכז “על הזמן ועל העיר" המופתי של טרנס דיוויס (“קולות רחוקים, דוממים”), סרט תיעודי אישי שהוא גם שיר אהבה-קינה לעיר הולדתו. העשייה אמנם לא מחדשת – מדובר בצירוף של קטעי ארכיון וקטעים מוזיקליים, ובליווי קריינות מפיו של היוצר עצמו – אבל התוצאה היא התרפקות נוסטלגית של משורר קולנועי גדול, המשכיל להחיות את העבר מתוך שילוב של תחושה לירית של מקום והיסטוריה, עשירה ברגש ובשנינות.

קהל רחב

אין סיכוי שתראו בארץ את "שגרה מבצעית", סרטו התיעודי של ארול מוריס (“ערפל קרב”) העוסק בזוועות שביצעו חיילים אמריקאיים בעצירים בכלא אבו גאריב שבעיראק. אין סיכוי שתראו, ולא משום שהסרט הוא בלתי ראוי.

מתוך "שגרה מבצעית" של ארול מוריס

על אף בעיותיו – הסרט, למשל, לוקה בתסמונת ה"יורים ובוכים" הכה-מוכרת כאן, מסרב להצביע על אחריותה של שרשרת הפיקוד לעוולות, נו כן, מילאתם הוראות, אבל של מי, ומציג את הלוחמים האמריקאיים כצעירים תמימים שנשמתם הושחתה במקום הרע ההוא ששמו עיראק – זוהי יצירה שעצמתה בצפייה שנייה אך גוברת. הזוועות שהוא מביא עדויות עליהן נדמות רלוונטיות גם למקום אחר, קרוב יותר.

במישור היותר אנליטי, הסרט עוסק בקשר שבין צילום לשליטה גברית-סדיסטית, וזאת מבעד לדיון שמתבצע בו בתצלומים בהם נראית (אז) חיילת אלמונית בשם לינדי אנגלנד, כשלצדה אסירים עיראקים כפותים ועירומים, תחתוניהם מכסים את ראשם, בעוד היא מסמנת בחדווה עם בהונותיה למצלמה.

הפוזה הגברית הזו מחד, לעבר הגבר הבלתי נראה (מאהבהּ) שצילם את התמונה ועיצב אותה, והקונוטציות המיניות המלוות את השפלת העצירים על ידי האישה מאידך, הופכים את סרטו של מוריס ליותר מאשר היצירה הצדקנית שנדמה שהוא.

גם סרטו היפה מאוד של שון פן, “עד קצה העולם" (במקור "into the wild”), לא יוקרן כפי הנראה באופן מסחרי – וחבל. זהו סיפורו האמיתי של בוגר קולג' מצטיין (השחקן אמיל הירש) שזונח את עתידו המבטיח מאחוריו, ויוצא אל שדות הפרא של אלסקה באקט רדיקלי של פרישה ממירוץ העכברים הקפיטליסטי.

עשיר בנופים מרהיבים ובפרטי אווירה, וכולל הופעת אורח מרגשת של האל הולברוק הוותיק – מדובר באחד הסרטים הרומנטיים ביותר שנראו לאחרונה על הבד, גם אם ההתפעמות מהטבע גובלת בו, אבל ממש רק פה ושם, בקיטש.

מתוך "מלך הפינג פונג" של ינס יונסון

"מלך הפינג פונג" השוודי מתרחש בנקודה הצפונית של סוף העולם שמאלה, ומגולל עוד סיפור של משפחה לא מאושרת מהסוג האהוב כל כך על צוותי השיפוט בפסטיבל "סנדאנס", שם זכה הסרט בפרס.

מעשה בנער עב בשר, חובב פינג פונג, שחי עם אמו הספרית ואחיו, ובאב השתיין השב לפתע לחייהם. זהו שילוב צפוי וחביב לפרקים של דרמה משפחתית אקסצנטרית והומור יבש, שייחודו בנוגה הצפוני השפוך עליו ובעיצוב החזותי המבוסס על צבעי פסטל בהירים עד כאב.

מתוך "הרודף" של נא הונג-ג'ין

מדרום קוריאה נוחת בפסטיבל "הרודף", מותחן נוסח "זודיאק" שזכה להצלחה רבה במולדתו ונרכש כבר לצרכי רימייק אמריקאי.

הוא מגולל מרדף שעורך שוטר לשעבר שהפך לסרסור בעקבותיו של רוצח סדרתי הנוהג לפצח בפטיש את ראשי הזונות, קורבנותיו. על אף אורכו המעט מייגע ובעיקר (ואולי דווקא בגלל) ההקסמות המורבידית שלו, הסרט הזה, יצירת הביכורים של נא הונג ג'ין, ימצא לו את מעריציו בפסטיבל.

ישראלי

אל ארבעת הסרטים שיתמודדו על פרס וולג'ין לסרט העלילתי

הארוך (נוסף ל”שבעה” מעורר סקרנות גם “אצבע אלוהים”, קומדיה חדשה של יגאל בורשטיין), יצטרפו השנה 11 סרטים תיעודיים בין היתר של במאים כמו יאיר לב, רפיק חלבי, אבתיסאם מראענה, ליביו כרמלי ומבקרת הקולנוע לשעבר עירית שמגר.

בנוסף יוקרנו ויתחרו גם תשע דרמות טלוויזיה – אורכן השנה, על פי תקנון חדש ומעט משונה, הוא מ-20 דקות ומעלה, והן כוללות בעיקר הפקות גמר סטודנטיאליות – ושבע סדרות (בהן "חמישה גברים וחתונה" ו"אבידות ומציאות") שכולן הוקרנו או מוקרנות כבר בערוצי הטלוויזיה השונים.

מחוץ לתחרויות השונות יוקרנו הדרמה "אלטלנה" בבימויו של אלי כהן, וסדרת התעודה "תעודה כחולה" שהכין חיים יבין ועניינה אפלייתם של ערביי ישראל.

הפסטיבל, כאמור, ייפתח ביום ה' הקרוב עם הקרנת בכורה חגיגית בבריכת הסולטן של סרט האנימציה (זוהי השנה השנייה ברציפות) "וול-E", על אודות רובוט קטן ומחליד הנותר לבדו בעולם פוסט-אפוקליפטי. בילוי נעים.

• לתוכנייה המלאה של הפסטיבל