"אני לא יכולה, אני מפחדת, כואב לי עדיין"
למה אני בכלל צריכה להסביר, חשבה, למה הוא פשוט לא יכול להבין שקשה לי, לא נוח לי, לא בא לי. ובאותה רגע תהתה בחוצפה של השימוש בשורש ש.כ.ב כדי לתאר את אותם שישה שבועות של חסד להם זוכה האשה לאחר הלידה באישור רשמי להקשיב לגופה, לצרכים שלה, ליכולותיה הפיזיים ולהחליט באופן אינדיוידואלי כיצד לנהל את חיי המין שלה. סיפור
מאז שחזרה מבית החולים היא לא מצליחה למצוא את מקומה בתוך הקבוצה שלה, בתוך המשפחה. היא מרגישה אבודה, כאדם תועה בתוך נוף לא מוכר, אלא שלהבדיל מאדם תועה שעוצר וממתין לחילוץ בנקודה הראשונה ששם שם לב שתעה, היא היתה חייבת להפעיל תושייה ולמצוא בכוחות עצמה את המוצא אל עולמה הקודם, להשיב לעצמה את השעות של הלבד, את הרגעים של הרוגע והמחשבות, את השקט, השקט שהיה שונה לגמרי מהשקט שעטף את חלל הבית באותו לילה.
היא קיוותה שתצליח לאגור כמה שעות שינה עד ההאכלה הבאה, היא לא ויתרה על ההנקה, זה חלק מהנתינה האימהית, כך האמינה. את שלושת הגדולים הניקה כמעט שנה. "הבאת ילד לעולם משמע לקיחת אחריות ודאגה, דאגה לתת את הטוב ביותר ולעשות את המרב כדי למנוע לו כל פגע, ובשלב הינקות תינוק צריך לינוק, כי ההנקה היא הדבר הטוב ביותר שאם יכולה לעשות כדי להגן כל תינוקה". כך האמינה והפיצה את התיאוריה לכל חברותיה, במיוחד באוזני אלה שקיבלו החלטה מראש לא להיניק. "אגואיסטיות חסרות מצפון", כינתה אותן.
"את ישנה?", שאל והפר את השקט שלרגע חשבה שמצאה. "מנסה", השיבה.
הוא הסתובב, שכב מאחוריה בתנוחת כפיות מרוחקת והעביר את ידו בשיערה. היא עצמה את עיניה וניסתה ליהנות ממגע ידו המרגיע. המגע הזה היה בדיוק מה שהיה נחוץ לה באותו רגע, מגע של יד מלטפת, יד תומכת, מבינה, עוזרת. בשבועות האחרונים הרגישה ששתי ידיה לא מספיקות לה בכדי לטפל בעול המטלות הביתיות שהצטברו: כביסה, בישולים, חוגים, הנקה, נקיונות, קניות והרשימה עוד ארוכה. אבל בנושא אחד קיבלה החלטה מראש ונלחמה עם עצמה לא להפר אותו. החוק שלה כלל את הסעיפים הבאים: התגברות על מצבי רוח ומשברים, התעלמות מערימות הכביסה או הכלים המצטברים, הכל כדי ששתי הידיים לא יחמיצו אף הזדמנות, זמן או מקום כדי לחבק את בני הבית. היא הרגישה צורך לחבק את הילדים הגדולים כשהם יוצאים, חוזרים, באים, הולכים, לא משנה כמה ומתי, העיקר שלא ירגישו לרגע שהוולד הקטן גוזל מהם את תשומת הלב, החום ואהבה שהיו רגילים לפני צאתו לעולם.
"אני לא בטוחה שכדאי עדיין" ,לחשה
ידו המחוספסת התפתלה ברוך על ירכיה הרכות ועל בטנה המרופדת, ובפעם הראשונה מאז הלידה הרגישה את המשקעים שנותרו עליה. "אני לא בטוחה שכדאי עדיין" ,לחשה.
את התינוק הזה היא רצתה יותר ממנו, תמיד חלמה לבנות לעצמה בית מלא ילדים, משפחה גדולה, והוא לעומת זאת הסתפק בשלושה, "תראי איך הם גדלו, סוף סוף אנחנו יכולים להתחיל ליהנות ולחזור לעשות את הדברים שהיינו עושים יחד, רק את ואני, תראי אותם", אמר לה לפני שנה, כשישבו בשבת בבוקר בחצר והביטו בסיפוק בילדים משחקים בהנאה. אבל היא לא הרפתה, היא רצתה לממש את יכולת הרבייה שלה עד תום. עבורה כל ילד היה עוד אתגר, עוד מטרה, עוד תמריץ להצליח לבלוע את החיים. "אתה יודע שזה לעולם לא הגביל אותי מלעשות דברים, למה אתה חושב שהפעם זה ישנה משהו? אני מאמינה שאם ייוולד לנו עכשיו עוד תינוק זה לא ישנה כלום, הוא פשוט ישתלב בחיינו יותר משאנחנו נצטרך להשתלב בעולמו, וחוץ מזה למה לא להרחיב את השבט המקסים הזה, את החבורה המדהימה שלנו, תראה", הצביעה בנחת על גוזליה.
"לא היית השבוע אצל הרופא?" הוא לא הרפה, "לא עברו כבר שישה שבועות?" ניסה להפגין בקיאות בכל נושא משכב הלידה.
"כן, הייתי, אבל אתה יודע", שתקה כדי לנסות ולמצוא הסבר. למה אני בכלל צריכה להסביר, חשבה, למה הוא פשוט לא יכול להבין שקשה לי, לא נוח לי, לא בא לי. ובאותה רגע תהתה בחוצפה של השימוש בשורש ש.כ.ב כדי לתאר את אותם שישה שבועות של חסד להם זוכה האשה לאחר הלידה באישור רשמי להקשיב לגופה, לצרכים שלה, ליכולותיה הפיזיים ולהחליט באופן אינדיוידואלי כיצד לנהל את חיי המין שלה. איך יכול להיות שמילה שאמורה לתאר תקופה של מנוחה מפעילות מינית, תקופה של התאוששות המערכת הנשית, היא שורש של אותה מילה המתארת למעשה את הפעילות האסורה, משכב, הזדווגות.
"אני עייפה, בוא נישן" פסקה. "זה לא הוגן" ניסה לגרור אותה לשיחה, "את לא יכולה להשאיר אותי ככה כל כך הרבה זמן, אני צריך אותך, את נעלמת לי". "אני לא יכולה!" אמרה, "אני מפחדת, כואב לי עדיין", שלפה הסבר פיזיולוגי על גבול הנפשי שנראה לה מספיק חזק על מנת לעצור הן את השיחה והן את התשוקה שלו.
רמת הצפיות שלה לא תאמה כלל את רמת התפקוד שלו
ההסבר שבאמת רצתה להשמיע לו היה הרבה יותר מבוסס משחשב, אלא שבאותם רגעים כל מה שרצתה היה לישון, לכן החליטה לנסות ולסגור את העניין כמה שיותר מהר. מאז הלידה היא צברה כעסים לא מעטים כלפיו, היא הרגישה בהתנהגותו שהוא כאילו מעניש אותה על שכל כך רצתה עוד ילד, ובמקום להיות לה לעזר, כפי שהיה בתקופה של אחרי הלידות של שלושת הגדולים, הוא פתאום נמצא הרבה מחוץ לבית וגם לא כל כך עוזר כשהוא הוא כן בבית. אמנם כשהגדולים נולדו הוא היה עדיין שכיר והיתה לו יותר גמישות בשעות העבודה, אבל עדיין רמת הצפיות שלה לא תאמה כלל את רמת התפקוד שלו.
"אני אוהב אותך, את לא מבינה, זה בכלל לא משנה לי איך הגוף שלך נראה", הצהיר בניסיון לחזק את בטחונה.
"עזוב, אתה פשוט לא יכול להבין כרגע, בוא נעזוב את זה, תן לי עוד קצת, מבטיחה שיהיה בסדר", הפנתה את ראשה אליו מבלי לסובב את גבה וחיפשה את מבט עיניו באפלת החדר. "יהיה בסדר, מבטיחה".
היא לעולם אל תדע אם הוא הבין או לא, אבל באותו רגע הוא נשק לה על הלחי והסתובב בחזרה לתנוחת כפיות הפוכות.
היא המשיכה לשכב מכורבלת בתוך השמיכה הרכה ובראשה נלחמה לגרש את המחשבות המעיקות שעטפו אותה. בדיוק שחשבה שהצליחה לעצום את עיניה, לישון קצת, לנוח מהמחשבות, קול יבבת העולל הרעב קטע את התשוקה החזקה שלה למנוחה, התשוקה להתגבר על כל המכשולים, התשוקה לשלום בית, להבנה הדדית, להשיג בחזרה כמה שיותר מהר את כל מה שתמיד נלחמה לשמר – משפחה מאוחדת, חזקה ואוהבת.
האימייל של ענבל
