מאה ושמונים מעלות

למי שלא יודע, הצ'ק-פוסט הוא כינוי לצומת דרכים ביציאה מחיפה שירשה את שמה כתחנת מעבר מימי המנדט. היום זהו אחד הצמתים הכאוטיים בארץ שמי שמגיע אליו ללא ניסיון מוקדם עלול למצוא את עצמו מפליג לבלי שוב על גבי גשר עילי ישר לעכו.

במוזיאון חיפה, לעומת זאת, צ'ק-פוסט הוא שמה של התערוכה שתיפתח במוצאי שבת הקרובה ותעסוק בשנות השמונים באמנות ישראל. עוד חוליה, הפעם חוליית מפתח, בשרשרת התערוכות המוזיאליות הקוצבות עשורים משישים שנות המדינה.

כמה ימים לפני הפתיחה במוצ"ש הקרוב (12.7) אילנה טננבאום, אוצרת התערוכה המשתרעת על שתי קומות המוזיאון, מתרוצצת בין מכווני תאורה לאמנים שבאו להשגיח מקרוב על הצבת העבודות שלהם. על הדרך היא מתפנה לשיחה קלה על התערוכה.

שנות ה- 80 הן השנים שלנו, לא?

כן, אבל אני הייתי באוסטרליה. את מתכוונת, השנים שלנו כצעירות. חזרתי ב-86, אני חושבת.

למדתי אמנות ב- Sidney College of the Arts ועשיתי מיצגים.

את? מיצגים?

כן, הצטרפתי לחבורה שלמדה בסדנה של מרינה אברמוביץ' וכשחזרתי הצגתי בגן של מוטי מזרחי בגבעתיים.

למוטי מזרחי היה גן בגבעתיים?

הוא קיבל מעיריית גבעתיים מבנה של גן ילדים כסטודיו והיה עושה שם כל מיני ערבים.

זאת אומרת שהגעת לארץ אמנית והפכת לאוצרת

זה קרה במקרה. לימדתי בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה ופגשתי שם את רועי קופר שהציע לי לעזור לו בסטודיו בורוכוב. במקביל הצטרפתי כאסיסטנטית לעידית עמיחי, שעבדה עם סוזן לנדאו במוזיאון ישראל.

אני דווקא זוכרת אותך מגלריה בוגרשוב

כן, בבוגרשוב הייתי כשנה ואצרתי שם את העבודות של דב אור-נר בתערוכה "מאוביקט לפעולה". זה היה חלק מסדרה של פרקים באמנות הישראלית.

נשמע כמו דז'ה-וו

הניסיון לנסח מתקיים כל הזמן, מההתחלה של בוריס ש"ץ. והיו עוד תערוכות סיכום: בשנות ה-80 היתה תערוכה על שמונים שנות פיסול ותערוכת "דלות החומר", והתערוכה על שנות ה- 70 במוזיאון תל אביב וה- Video-storia שאצרתי במוזיאון חיפה.

בואי נדבר קצת על הצ'ק-פוסט. במבט לאחור שנות ה-80 היו, בהרבה מובנים, שנות מעבר, לא?

כן, כללית זהו עשור שמתרחש בו שבר. השבר התחיל כבר אחרי יום כיפור, אבל הוא מקבל תאוצה אחרי מלחמת לבנון. הסיפור הלאומי מתפרק לסיפורים אישיים. זה מיוצג בקומה הראשונה. מופיע סוג חדש של אמנות בני הדור השני, שמתייחסת לשואה מתוך המקום של העצמי.

יוכבד וינפלד: יחס אישי לשואה, מתוך התערוכה

אמנים כמו חיים מאור, או יוכבד ויינפלד, לא מתייחסים לשואה בדרכים של סימול והרחקה ולא מדברים יותר על הקורבן והגבורה. האמן אומר: אני הייתי שם.

אחר כך מגיע עניין הבית, הלאום, ובתוך זה הסכסוך והביטוי שלו באמנות. החיבור בין השאלה הפרטית לפוליטית נעשה באמצעות סרט של עמוס גיתאי "בית", שבו תיעד שיפוץ בית ירושלמי ששייך לפרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית.

הבית היה ביתו של רופא פלשתיני וננטש. אחרי מלחמת 48 שוכנו בו משפחות עולים מצפון אפריקה, ובזמן צילומי הסרט עובדים בו פועלים פלשתינים ממזרח ירושלים.

פתאום יש ערבים באמנות

זה קורה גם כי המקום של הצילום נעשה חשוב, לכן הבאתי את שני הצילומים של ענת סרגוסטי, שתיעדה את האינתיפאדה, ואת "עיישה" של מיכה קירשנר, שצילם בסטודיו את הפעוטה שנפגעה בעינה מכדור גומי, בזרועות אמה.

"עיישה": צילום של מיכה קירשנר (מתוך התערוכה)

מצד שני, אחת התופעות החשובות בשנות ה- 80 היא שאמנים ערבים דוברים את תרבות עצמם. עסאם אבו שקרה שהציג את ה'קקטוס' שלו כלוא בעציץ, וחולל מעין דרמה פרשנית סביב הבעלות על שיח הצבר, או אסד עזי, שהשתמש במיתוס ובתולדות האמנות כדי לדבר על הערביות שלו.

אסד עזי, מדבר על הערביות שלו (מתוך התערוכה) 

ומה בקומה השנייה?

זהו חלל שכבר מתחיל לבשר את ניצני הפוסט מודרניזם. הוא מדבר על הכלאות, על זהות מגדרית, מופיעים ניצנים ראשונים של שפת מחשב.

הכלאה ומיגדר

בקומה השנייה של המוזיאון אפשר לראות עבודות של מיכל נאמן, שתי עבודות צילום של בועז טל, באחת הוא עומד בתנוחת ונוס בגופיית נשים שחורה ובשנייה הוא נושא עליו שדיים מלאכותיים כבדים. מולו נמצאים שני צילומי דיוקן של מוטי מזרחי מאופר כאשה. בתווך ניצב פסל של אורי קצנשטיין, הכלאה של חיה ומיכל דלק צהוב.

עבודה של בועז טל. גבר או אישה? (מתוך התערוכה)

כמו בכל התערוכות בסדרת שנות ה-60 גם כאן לא כל מי שיצר בשנות ה- 80 מקבל ייצוג, ולפעמים ההעדר מוזר. מצד שני, יש בתערוכה הזאת משהו מרגש. אוצרים תיאורטיקנים מהסוג של אילנה טננבאום יכולים להיות לפעמים עונש לא קטן. מפעם לפעם אפשר להיתקל בתערוכה לא מעניינת וחבוטה עד פיהוק, שמתגלה כניסיון לרתום הברקה תיאורטית לאמנות.

בתערוכה צ'ק-פוסט זה לא קורה. מעבר למשנה התיאורטית הדי מתבקשת שעומדת מאחוריה, היא יפה, מעניינת והמשתתפים בה מקבלים ייצוג שמעבר לאזכור סתמי.

"סגרו את המתנ"סים ויצאו לעשות מלחמה" של יאיר גרבוז, מתוך התערוכה

אפשר לראות בה שלוש עבודות פיסול גדולות של יצחק גולומבק

שהוצגו בגלריה דביר, ציור גדול של יאיר גרבוז "סגרו את המתנ"סים ויצאו לעשות מלחמה" מ- 82, תיעוד מיצג של קבוצת זיק - קבוצת בוגרי בצלאל שפעלה באמצע שנות ה-80, עבודת וידאו של מירי נשרי, עבודות פוליטיות של פמלה לוי ועוד.

ציורים של גבי קלזמר, צביקה קנטור, פסל של פיליפ רנצר ואחרים ששנות ה-80 היו שנות שיא בפעילות האמנותית שלהם. העבודות מוצגות באופן שהופך את כל המכלול למעניין ורלוונטי.

איך את חיה עם המרחק בין חיפה לתל אביב?

לפעמים עם געגועים. לפעמים מאוד חסר לי להיות במגע ישיר עם דברים שקורים כל הזמן. אבל אני חושבת שלהיות מחוץ למרכז, זה גם מאפשר איזשהו מרחב לעשות דברים שהמרכז לא עושה.

• "צ'ק-פוסט", שנות השמונים באמנות ישראל. אוצרת: אילנה טננבאום, מוזיאון חיפה לאמנות