היום שאחרי

כשהגעתי לאודישנים חשבתי שזו תהיה הצגה רגילה. מחזמר, כמו שתמיד אהבתי לעשות. שיחה קצרה עם אחד המפיקים מחוץ לחדר, ציירה לי תמונה שונה משדמיינתי. יצאתי מעט מבוהלת, אבל הרצון הגדול לשחק במחזמר גבר על החששות.

את השוני הרגשתי מיד לאחר ההכרזה על המועמדים שנבחרו. כל צעד וכל סדנה שלנו תועדו על ידי צוותי הצילום של ynet ו-HOT V.O.D. נדמה לי שהפעם הראשונה שהבנתי עד כמה המחזמר הזה גדול, היתה כשגיליון פנאי פלוס נחת אצלי על מפתן הדלת. קשה לי לתאר עד כמה זה מוזר לשבת בחמישי בבוקר עם הקפה ופנאי פלוס, כמו תמיד, רק שהפעם אני קוראת על עצמי.

חזרתי הביתה לאליאנס

ההרגשה המוזרה גלשה גם לבוקר שאחרי. היום שבו התחלנו לצלם את הקליפ הגדול של המחזמר "We're all in this together". הגעתי לסט בשעה 6 בבוקר. 4 מאפרות, 3 מעצבי שיער, סטייליסט, במאי, צוות צילום והפקה ולא פחות מ-150 רקדנים ורקדניות היו שם בשבילנו, בשביל להרים את הדבר הזה כמה שיותר גבוה. כשנכנסנו לאולם הייתי בהלם. לכמה רגעים הרגשתי כאילו הכניסו אותי לסרט האמריקאי. מוזר.

ברגע שהתחלנו לצלם, הכל התחיל להסתדר עבורי. ההרגשה היתה מצוינת, במיוחד לאור העובדה שהייתי במגרש הביתי. הצילומים נערכו בתיכון "אליאנס" – התיכון שבו סיימתי את הלימודים רק לפני שנתיים. בדיוק איך שהתחלתי להרגיש בבית, התחיל שוב הבלגן הגדול. בשעה 10:00 בבוקר בדיוק, הדלת של אולם הספורט נפתחה וצוותי צילום מכל מני ערוצים ואתרי אינטרנט זרמו פנימה. כל הפסקה הם ניצלו כדי לראיין אותנו. באיזשהו שלב הלכתי לשבת בספסלים בחלק האחורי של האולם, לבחון את הטירוף מהצד. כל כך מוזר לחשוב שעד לפני שבועיים אף אחד לא התעניין בי. הכל קרה מהר. מאוד מהר.

לשמחתי, היום אני מרגישה שקשיי ההסתגלות מאחורי. הכל טבעי יותר. למרות ההכנות הקשות, אני מוצאת זמן לבלות עם החברים והמשפחה. זה שומר אותי על הקרקע. אני מוצאת גם זמן לקרוא את התגובות שלכם וזו ההזדמנות שלי להגיד לכם תודה. תודה על הפרגון ועל התגובות המעודדות. מילה טובה עושה לי את היום. 

אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות לענות לעומרי (תגובה מספר 1). אני מאמינה ש"עדיף מאוחר מאשר אף פעם". לא חסרים אמנים שהתחילו את דרכם בגיל מאוחר יחסית. כישרון הוא כישרון, לא משנה באיזה גיל הוא פורץ. אם אתה נהנה ואוהב את זה, תמשיך ללמוד ולהתפתח.

שלכם מאיה שואף

לבלוג הראשון של מאיה