רוקדת עד לקצות האהבה

לאונרד כהן אמנם לא יגיע הקיץ לישראל אבל מעריציו יוכלו להתרפק על עיבודים מצוינים של שיריו לעברית, במסגרת ערב יצירות חדש, "רוקדת לקצות האהבה", של הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד, שמוקדש לשירתו. במופע הבכורה, שיעלה במוצ"ש (6 באוגוסט) במרכז סוזן דלל מציעה הרקדנית והכוריאוגרפית צלילה עמוקה אל הטקסטים המתוקים-מרירים של כהן בתרגום לעברית של קובי מידן. את פס הקול של המופע מעטרת קשת מגוונת של מבצעים מערן צור, דניאל סלומון ועברי לידר עד אביגיל רוז ושילה פרבר.

קטעי הריקוד שעל הבמה מלווים בצילומי וידאו בהם רוקדת שיינפלד, לעיתים עם להקתה, בחללים פרטיים ואינטימיים בביתה ובמימיו של ים המלח. "השירה הייחודית של ליאונרד כהן והראייה הבהירה שלו את מהות היחסים האנושיים, היא נקודת ההתחלה של המסע הרב מימדי הזה", אומרת שיינפלד ומדגישה, "הריקוד אינו תרגום של השירים". 

לקראת המופע משתפת שיינפלד בפיסות מחשבות על היצירה, על שירתו של ליאונרד כהן ועל ריקוד החיים:

"סוזן אותך לוקחת למקום שלה בנחל"

 (צילומים: תמר לם)

סוזן היא המאהבת, המוזה, השכינה, הנשמה היתרה שלוקחת רחוק אל הנחל, רחוק מהרעש וההמולה של העיר המושחתת, רחוק מכל הבלגן של החיים. הריקוד לוקח רחוק מהשקר המפתה של החיים במאה ה-21. קובי מידן הוא המתרגם המושלם של המילים. דניאל סלומון, המנהל המוזיקלי של הפרויקט שר את השיר המקסים הזה בצורה מופלאה. הוא שר: "אתה רוצה לנדוד ביחד, כמו עיוור אל העולם. והיא הרי בך בוטחת כי לבך נגע בגוף שלה מושלם". אני רוקדת בדואט עם חמי, הרקדן המאמין שלי. הריקוד שואף לקחת אותנו אל הנחל, הוא מונח כמו מראה מול הקהל, מציג את האופטימיות והאהבה הקיימת בו.  

"תנו לי את מנהטן אחר כך את ברלין"

"20 שנה של שעמום קבלתי על שניסיתי לשנות את הכללים. אני חוזר לנקום על כל מה שעברתי, קודם במנהטן אחר כך בברלין". זהו קטע הפתיחה של החלק השני בערב שבו רוקדים חברי הלהקה ואני. יש בו עוצמה, כעס, תחושת נקם. כל אחד מהרקדנים יצר קטעי סולו של כעס ונקמה, ולמי מאיתנו אין רגעים כאלו? הבטן שלנו צוברת כעסים ורצון לנקמה בעולם.

ליאונרד כהן שר: "במקום לחיות רק שרתי". המשפט הזה, שהיווה השראה לעבודה, גרם לי לשאול את עצמי האם במקום לחיות רק רקדתי. זו שאלה נוקבת והתשובה שלי בסופו של דבר היא שהשירה והריקוד הם חלק מהחיים. הם נובעים מתוך החיים. בלי לחיות אין שירה ואין ריקוד. לרקוד ולשיר זה לחיות. בלי השניים אין טעם לחיינו.

"רקדי לקצה האהבה"

שמחה שנובעת מידע, התנסות, סקרנות ואהבה לחיים. שמחת הריקוד שיש בה מן ההתעלות. ריקוד הוא לא רק הפעלת שרירים אלא עשייה שמעוררת את האהבה, הנפש, הרוח והחיבור אל העולם... לפעמים אנשים שבאים אלי לשיעור מגיעים במצב קשה, שפוף, מתוח, כואב, כועס, דואג, פוחד. שמתי לב שכשהם יוצאים מהשיעור הם במצב רוח מרומם, שמח, מאושר. הם מחייכים. כמעט כל יום גם אני מחפשת תירוצים שלא לרקוד אבל כשאני יורדת סוף סוף לסטודיו, העבודה ממלאת אותי בסיפוק. לפני הריקוד הכל כואב - הברכיים, הגב, הכתפיים, הצוואר. כשאני מתחילה לנוע בחלל הכל משתנה, אני אדם חדש, מלאת אושר, מרץ ואופטימיות ללא כאבים".

"מי באש מי במים, מי לאור היום, מי בשעת ליל"

בשנתיים האחרונות צילמתי ורקדתי בפינות שונות בביתי. רציתי לרקוד בחללים אינטימיים ולא בסטודיו הגדול או על הבמה. רציתי לקרב את הקהל לפרטיות שלי ולהוסיף עוד פן לאימג' "הגבוה" שלי. בוקר אחד, כשהחתולה הישישה שלי לא התנהגה כתמול שלשום וחששתי לחייה, אחז בי דחף לרקוד איתה ולצלם את שתינו מקרוב. היללות שלה ושלי, שמלוות את הקטע, מצמררות.

בעיבוד העברי שרה אביגיל רוז את "מי באש ומי במים... מי קורא בשמנו". הרגשתי שהוא קורא לבואי אליו וזה כאב. איך זה לרקוד עם חתולה? כמו לרקוד בים המלח. כמו לצוף. אין לגוף משקל. אתה חייב לנוע באיטיות ובזהירות. להיכנס לקצב אחר. היופי בתנועה של החיה, גופה הגמיש והחכם. תמיד רציתי ללמוד מהחתולים איך לנחות מקפיצה. בסוף הדרך החתולה שלי נעה לאט ובזהירות, בכניעה מרגשת. היא לעולם לא התלוננה כמו בני האדם. היא סיימה את חייה בכניעה, בקבלה של הסוף. זה לימד אותי משהו על החיים.

"ה-ללו-יה"

על מסך אחורי, רואים את דמותי המצולמת. אני בים המלח. בסוף העולם במקום הנמוך ביותר. כל כך בטוח, נצחי, שלו. בתוך המים, במקום העמוק הזה, שתינו - אני ודמותי - מסתובבות כדי להגיע למרכז שלנו, לעיקר. שתינו מובילות את האהבה לקצה. פס הקול שברקע שר על דוד ואלוהיו. אני הופכת לבת שבע. חוזרת לנעורי בגימנסיה, לשורשים. על המסך מתפתלת דמותי במיטה. מהמקום הנמוך ביותר בעולם, אנחנו עוברים אל המקום האינטימי והפרטי ביותר. בשיר מחפש הדובר צליל אמת אחד צנוע. אני מתבוננת בדמותי הכואבת, מרימה ידיים בכניעה. "לא שיר תלונה אני לך שר. לא שיר קדוש של איש מואר. רק שיר שבור וקר. הללויה". 

"כן כולם יודעים הכל רקוב כאן"

הממסד רקוב והמציאות הקשה. מגיע לו לממסד שיצחקו עליו. אני שמה יד על האף, חושפת שיניים, פוערת פה, מוציאה לשון כמו ילדה קטנה. אני רוקדת במרפסת ביתי, נצמדת אל דלת זכוכית גדולה, מועכת את האף על הזכוכית. ללא איפור, עם קמטים בולטים, ככה אני רוצה שתראו אותי. ללא מסכות אני לועגת להם. זו לא רנה שינפלד שאתם מכירים ויש לה סיבות טובות ללעוג לממסד.

"ככה לא אומרים שלום"

"אהבנו כל הבוקר כמה פיך מתוק וטוב, שערותייך על הכר כמו סופת חלום זהוב". נואליה גולדברג וחמי גולדין הם רקדנים של זהב שטובלים בזהב. הקשר ביניהם אמיץ וחזק. גופותיהם משתלבים אחד בשני, מבטאים את הקושי שבפרידה, את הכמיהה הגדולה שלנו לאהבת אמת. הגוף שלהם נקרע אחד מהשני וזה כואב. גם אני לוקחת חלק בקטע הזה. אולי זה זכרון אישי שלי מהעבר. אולי ניתן לראות בי את השכינה, המוזה, מלאך שמנסה לשמר את האהבה ולמנוע פרידה".