נוסע בעקבות האהבה

מאז "צעצוע של סיפור" הפכו אולפני פיקסאר למופת של שילוב בין מיומנות מקצועית לבידור אינטליגנטי לכל המשפחה. וול - E, בבימוי אנדרו סטנטון ("מחפשים את נמו"), שייפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים הערב (ה'), ממשיך מגמה זו בהיותו הסרט הנועז ביותר של האולפן. גם אם אינו משיג איזון מושלם בין מרכיביו, הוא עדיין מרתק, מרגש ומצחיק והוכחה נוספת לפער בין פיקסאר לכל מתחרותיה.

למעלה מ- 700 שנה לתוך העתיד, כדור הארץ נראה כמו מזבלה נטושה. עולם של צבעים מדבריים עכורים, ללא סימן לצמחיה. לצד גורדי השחקים, ישנם מגדלי ענק הבנויים מקוביות של אשפה דחוסה, עבודתם של הרובוטים שהשאיר המין האנושי בכדי שינקו את הזוהמה. וול-E הוא אחרון הרובוטים המבצעים מלאכה סיזיפית זו.

בעשרים הדקות הראשונות של הסרט אנו לומדים להכיר את העולם ההרוס. וול-E מסתובב במזבלת הענק כמו ילד נצחי בחנות צעצועים. הוא מתענג על גילוי וליקוט של חפצים שאותם הוא לוקח חזרה לתא המטען בו הוא מתגורר. החפץ היקר ביותר הוא קלטת וידאו של המיוזיקל "הלו דולי!" (1969), הרמז האחרון לקיומה של תרבות אנושית מענגת ואופטימית, קלטת שבה הוא צופה שוב ושוב.

דימויי חורבן

איכויותיו הטכניות המדהימות של הסרט בעיצוב סאונד ותמונה בולטות במיוחד בחלק זה. מראות החורבן והריקנות מתעלים על הדימויים הדומים שנראו בסרטים כמו "אני אגדה". עולם הגודש הצרכני שתואר בסרטי מדע בדיוני כמו "בלייד ראנר" ו-"דו"ח מיוחד", מגיע כאן לנקודת הסיום הפסימית. 

וול- E יוצא בעקבות האהבה

על מסכי ענק עדיין מוקרנות הפרסומות של חברת Buy N'Large, תאגיד בנוסח וולמארט שהשתלט על כל היבטי החיים בתקופה שקדמה לנטישה הגדולה. ההבטחה הצרכנית האחרונה אותה מציגים לוחות הפרסום היא בריחה ל"אקסיום", שילוב בין ספינת חלל וספינת תענוגות, המקום בו ימצא המין האנושי מפלט.

הביקורת נוקבת ו-וול-E בודד, ובכל זאת זהו חלק מלא קסם ודמיון המבוים בהשראת הקומדיות האילמות של צ'אפלין וקיטון. אנשי פיקסאר מוכיחים שוב את יכולתם להפיח רוח חיים בחפצים דוממים ולרגש את הקהל. מול תרבות אנושית שקברה עצמה באשפה, וול-E משמר את התמימות והיכולת להתענג על החפץ הפשוט, ופיקסאר מציעה לנו את היכולת (הקצת פחות תמימה) להתענג על וול-E.

בדידותו של הגיבור מופרת עם נחיתת גשש רובוטי בשם איב, שם שמבהיר את תפקידה הסמלי, כמי שבשיתוף פעולה עם "אדם" הרובוטי תוכל להביא תקווה לעולם החרב. העיצוב של איב נושא דמיון ברור למוצרי אפל (סטיב ג'ובס הוא גם הבעלים של פיקסאר), דמיון הנובע מכך שצורתה תוכננה על ידי גורו העיצוב של אפל (ג'וני איב).

הפכים מודרנים: וול-E ואיב

ב"היפיפייה והיחפן" (1955) היה סיפור אהבה בין שני הפכים – כלב רחוב וכלבת בית מפונקת. כאן סיפור האהבה הוא בין רובוט מכאני מרופט שדוחס אשפה ואייפוד רובוטי דמוי ביצה. זה מתבקש עלילתית אבל זו גם אחת מנקודות התורפה הבודדות של הסרט. הפער בין הבעות הפנים המכאניות של וול-E והעיצוב החלק והקר (ולכן גם מוגבל רגשית) של איב משבש את האפקטיביות של סיפור אהבה זה.

לאחר גילוי צמח, הסימן ראשון להתחלת שיקומו של כדור הארץ, איב "נחטפת" חזרה לחללית האם ו-וול-E יוצא למסע אל מחוץ לכדור הארץ בעקבות אהובתו. בשונה מהסרטים הקודמים של פיקסאר, הסביבה בה מתבצע מסע ההצלה היא מהותית למסריו.

עבדים לצריכה

וול-E מגיע לאקסיום, ושם על רקע ניסיונותיו להציל את איב אנו נחשפים לצאצאי המין האנושי, לעולם הסינתטי אותו הם יצרו לעצמם, לנרפות הפיזית והמנטאלית של גזע שהפך לבן ערובה של הטכנולוגיה ותאוות הצריכה.

ההצגה של המין האנושי מהווה את ההיבט השני והמכריע של החזון המטריד אותו מציג הסרט בפני צופיו. לאחר שראינו את כדור הארץ החרב, אנו צופים בגזע של אנשים דמויי תינוקות ענק. שמנים מצריכה מופרזת של ג'אנק פוד שמסופק במיכלי super size ע"י תאגיד Buy N'Large.

יצורים שאינם מסוגלים לזוז ללא הרחפות הפרטיות שלהם.

גזע שאיבד כל יכולת לתקשר ללא תיווך של מסכי מחשב והדחיק כל סקרנות לגבי אפשרויות קיום שונות מאותם חיים עלובים.

אנשי פיקסאר מפגינים מידה לא מבוטלת של אומץ בהציגם דימויים נלעגים אלו (למרות היותם מרוככים בערמומיות באמצעות המראה והמנטאליות התינוקית של הדמויות). ככלות הכל, אנשים אלו אינם אלא בבואות מוקצנות של קהל הצרכנים האמריקאי, הקהל לו מיועד סרט זה.

פיקסאר היא צאצא תאגידי של דיסני ואפל. ככזו היא חלק מחרושת התרבות הפופולארית ותעשיית המוצרים הנלווים המלווה אותה. המסרים הביקורתיים של הסרט אינם נישאים בידיים נקיות. מצד שני, מוטב שנבואה זו תוצג, גם אם מפי מצורע, ובמיוחד אם מדובר בנבואה העשויה בהעזה וכישרון כה רבים.