שתף קטע נבחר

בעל החלומות

סגן שגריר ישראל בקופנהגן, דן אורין, דווקא חלם להיות אלוף העולם באתלטיקה וגם מוכר גלידה, אבל זה לא יצא, אז הוא כתב על זה ספר ילדים

כשדן אורין היה קטן היתה סבתו דבורה, "אישה דומיננטית" כהגדרתו, שעבדה בנמל חיפה, צופה ברב אבידור הכהן בפינה הטלוויזיונית שלו בערב שבת ושואלת את הנכד: "למה אתה לא מופיע בטלוויזיה? אם היית רב, היית מופיע בטלוויזיה".

 

אז רב גדול בתורה לא יצא מאורין, שמשמש כסגן שגריר ישראל בקופנהגן, אבל אם בגן העדן יש מקלטי טלוויזיה היא בטוח צפתה וחייכה כשראתה אותו מופיע בתוכנית הבוקר בה הציג את ספר הביכורים שלו, המיועד לילדים, "כשאבא יהיה גדול", שיצא בהוצאת "קוראים".

 

במרכז הספר ילד ששואל את אביו מה רצה להיות כשהיה קטן, והאב מספר שרצה להיות אלוף העולם בהתעמלות, מאלף אריות, קרין חדשות ועוד. הבסיס לסיפור, שמלווה באיורים חביבים של פפי מרזל, נולד בסיפורים לפני השינה שאורין סיפר לבנו תום (היום בן 12), השתכלל עם בנו נדב (היום בן 9) והסתיים עם בנו רועי (היום בן 5).


איורים של פפי מרזל מתוך הספר

 

"הרבה שנים אני כותב למגירה", אומר אורין, "עוד מהתקופה בה הייתי סטודנט, אבל אף פעם לא חשבתי שאני אוציא ספר. הלכתי לעיסוקים הקשורים בספורט, אקדמיה ומשרד החוץ".

 

אורין הוא במידה רבה בבואה של גיבור סיפרו: מבוגר החולם לעשות מיני דברים כיפיים אך כתוצאה מאחריות ומחויבות נאלץ להסתפק בדברים רגילים של מבוגרים. "בסופו של דבר", מודה אורין, "אתה חייב להתפשר, גם בענין הרצונות והתקוות שלך. אתה נורא רוצה להיות בעליה של חנות ממתקים, אבל אתה נאלץ להשלים עם זה שתהיה רק כרטיסן ברכבת. האמת שזה מבאס אבל ככה זה החיים. גם בתוך משרד החוץ אנחנו עושים פשרות בכל יום. אתה נורא רוצה להיות שגריר ישראל בוושינגטון, אבל אתה חייב להתפשר ולהיות זוטר בערבות רוסיה".

 

ואכן, אמנם לא בתפקיד זוטר, אבל אורין היה ברוסיה במשך חמש שנים נספח התרבות של ישראל, ודאג, כתפקידם של נספחי התרבות, לביקורם של נציגים ישראלים מתחומי הספרות, תיאטרון, מחול ועוד.

 

התחיל מקנאה

עם סיום תפקידו ברוסיה, הוא מונה לשמש כראש מדור הספרות במשרד החוץ. "עד שנהייתי ראש המדור", הוא מסביר, "לא חשבתי שכתיבה זה דבר כזה רציני. רק אחרי שראיתי שהכתיבה גורמת לכזה סיפוק למי שכותב, התחלתי להבין. במסגרת התפקיד שלחתי הרבה סופרים, כמו אלונה פרנקל ורבים אחרים, להציג את ספריהם ברחבי העולם, וראיתי את ההתלהבות שבה קיבלו אותם, את היצירות שלהם, ומה שזה גרם להם, התחלתי להבין את הסיפוק".

 

ואולי גם קצת קינאת.

 

"ברור שזה גרם לי לקנאה. במהותי, זה חלק ממני, אני מיד מקנא ומיד מנסה בעצמי. זה נובע מהעיסוקים הספורטיביים שלי. זה הבסיס של כל מי שמתעסק בספורט: ברגע שאתה רואה תרגיל מבריק של נדיה קומנצ'י אתה מיד רוצה לנסות. למרות שהיום בגילי, 42, אולי לא הייתי מנסה אפילו".

 

ענין ההתעמלות עליו מדבר אורין לא מצוין לחינם. גם באחד הקטעים בספר שכתב, מספר האב לבנו כי חלם להיות אלוף העולם בהתעמלות, ובנו אומר לו "זה טוב מאוד שותרת על זה, כי אם היית אלוף העולם בהתעמלות, היית צריך כל הזמן להתאמן ולא היה לך זמן לשחק איתי".


זה מטוס? זה ציפור? לא, זה דן אורין עושה שפגאט ברוסיה (צילום: סשה אליכוב)

 

ואכן אחד החלומות הנוספים שאורין עצמו לא יממש כנראה לעולם הוא חלום האתלטיקה הקלה ובינתיים, סתם, בלי סיבה, הוא נהנה לצלם את עצמו עושה שפגאט אוויר בכל מיני מקומות בעולם.

 

לא מוכן לכתוב למבוגרים

מלבד סבתו דבורה, מהחלק השני של המשפחה, נמצא סבא אחר של אורין: חוקר התנ"ך הנודע בן ציון לוריא, שעורר פולמוס כשבאירועי "חידון התנ"ך" בימי העצמאות היה יושב לצידו של אברהם בורג כשראשו גלוי מכיפה. "הוא היה איש די קשה", אומר אורין, "היתה לו אהבה רבה לספר. היה לו חדר מלא בספרים ומפות. הייתי עובר בין כריכות הספרים החומות עם האותיות המוזהבות, ומדמיין שיום אחד גם אני אכתוב ספר שייראה ככה. מה שיצא בסוף זה ספר ילדים קטן וצבעוני".

 

גם היום, כשהוא בן 42, ואחרי שהגשים את חלומו לפרסם ספר, אורין עדיין לא רואה את עצמו כסופר. "אני לא רואה את עתידי בתחום הזה", הוא אומר, "ובכלל אני עדיין לא מוכן לכתוב משהו למבוגרים. מבחינתי הניסיון הזה היה רק טעימה".

 

הניסיון של אורין כראש מחלקת הספרות במשרד החוץ בוודאי עזר לו בהוצאת הספר לאור, או כדבריו "זה שהייתי שלוש שנים ראש מדור ספרות זה הקל עליי והצעיד אותי צעד קדימה לעומת מישהו שאין לו מושג בתחום", אבל זה בעיקר לימד אותו על חשיבות הייצוג הציבורי בחו"ל של סופרים ישראלים.


דן אורין חולם להיות אלוף העולם באתלטיקה

 

"סופרים, כמו אמנים מתחומים אחרים", הוא אומר, "מעניקים לנו, אנשי משרד החוץ, הזדמנות מצוינת לחשוף פן מרתק, ואולי שונה, בחוץ לארץ. ביקור של עמוס עוז או ליזי דרון, או סופרים קנונים אחרים, ברחבי העולם, עושה פלאים לטובת מדיניות החוץ של ישראל בעולם. יש מקומות בעולם שבהם מקשיבים לאיש תרבות הרבה יותר משמקשיבים לפוליטיקאי".

 

אורין לא מסכים לטענה על פיה שליחת סופרים ואמנים - שרובם נמצא בצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל ודיעותיהם בד"כ מתנגדות לקו הממשל בישראל, במיוחד בכל הקשור לחברה ולסיכסוך הישראלי-פלסטיני – נועד לשמש כיסוי עלה תאנה לישראל ולהאדירה כמדינה דמוקרטית בה מותר להשמיע את כל מגוון הדיעות הפוליטיות.

 

"דווקא בתוך המשרד", מספר אורין, "היו אנשים שטענו שהבחירה שלנו באמנים שבחרנו לשלוח לחו"ל לא היתה בחירה נכונה. באופן אישי אני לא חושב שאנחנו 'מנצלים' אותם ואת דיעותיהם. מבחינתי זה חלק לגיטימי בהצגת התדמית של מדינת ישראל כמדינה עם פלורליזם. זה חשוב לנו, וזה גם חשוב לסופרים והאמנים שמרוויחים מזה משהו. מדינת ישראל מרוויחה מזה כי כשעמוס עוז ודומיו פורשים את משנתם, גם בתחום מדיניות החוץ וגם בתחום הסיכסוך, זה זוכה לתהודה גדולה, וזה לא רק קישוט".

 

ויחס משרד החוץ לתרבות הוא לא קישוט? הרי ידוע התקציבים הנמוכים המוקצבים לתחום וביטול עשרות תקנים של נספחי תרבות במדינות שונות.

 

"עם השנים מבינים יותר ויותר במשרד החוץ את חשיבות התרבות להצגת תדמית טובה יותר של ישראל. לצערי זה בא לידי ביטוי באופן מאוד חלקי מבחינה תקציבית, אבל המצב משתפר, גם אם לאט. הייתי רוצה, באופן אישי וגם מניסיוני, שיהיו יותר תקציבים, אבל השמיכה קצרה וכל אחד מושך בה לכיוונו. בכהונתה של השרה הנוכחית, ציפי ליבני, אנחנו רואים שיפורים בתקציבים, האם זה בגלל חגיגות ה- 60 למדינה או בגלל הבנה שזה חשוב, זה מוקדם לומר, אבל ברור שכולם מבינים, וגם רוצים, שהתקציב יהיה גדול יותר".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אורין. חייב להתפשר
צילום: יספר ראוף
לאתר ההטבות
מומלצים