אין שקית גדולה מספיק בשביל אגו של ח"כ

גם בעידן שבו הירוק "בטרנד", מעטים הם המסרים הסביבתיים שנקלטו בתודעה הציבורית כמו המסר על שקיות הפלסטיק (הידועות בכינוי, השגוי אגב, "שקיות הניילון"). תוך זמן קצר הפכה השקית, שבעבר היינו תולשים ממתקן החלוקה במרכול בהינף יד, לאויבת הציבור והסביבה מספר אחד; במובן הזה, שאר המסרים הסביבתיים יכולים רק להוריק מקנאה.

אפילו הילד הקטן שעמד לידי בקופה במרכול השבוע אמר לאמו: "אמא, אסור לקחת שקיות יותר. הממשלה לא מרשה". הוא, אגב, כמעט צדק. כבר עכשיו רצוי שכל ישראלי יתרגל צרכנות נטולת שקיות, גם מטעמי שמירת הסביבה וגם מטעמי "ראיית הנולד", כי בקרוב - בדרך זו או אחרת - הן ילכו ויתמעטו. אבל לא לממשלה, ולא לכנסת צריך להודות על כך. אם הן עשו משהו בנושא, זה בעיקר לבלבל את כולנו.

האם בקרוב נשלם שקל לכל שקית, או שמא ניאלץ לוותר עליהן כליל? ומה באשר לחלופות - האם המרכולים יחלקו או ימכרו שקיות מבד, או שיהיו אלה דווקא שקיות מתכלות? ואיך נזרוק את הזבל הביתי? האם יצרני השקיות המיועדות לאשפה כבר מחככים את ידיהם בהנאה לקראת הבאות?

במקום יוזמה ממוקדת - מלחמות אגו

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, אין תשובות ברורות לשאלות הללו. שלוש הצעות חוק מתגבשות בימים אלה זו לצד זו, ומתיימרות לספק את התשובה הירוקה למצב. כל אחת מהן מנסה להוכיח כי נוצותיה ירוקות יותר:

היוזמה האחת היא של ח"כ דב חנין (חד"ש) וח"כ אסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו). הם קראו תחילה למנגנון שיגבה שקל עבור כל שקית, במטרה לעודד את הציבור לצרוך פחות דרך הכיס. אחר כך שינו את הצעתם וכעת היא דומה להפליא ליוזמה האחרת.

היוזמה האחרת היא של ח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) וח"כ אבשלום וילן (מרצ), בשיתוף המועצה לישראל יפה, שקוראת להוציא את השקיות המזהמות מנוף המרכולים לטובת חלופות - מפלסטיק מתכלה או מבד. שתי ההצעות עברו כבר בקריאה טרומית בכנסת. וישנה גם הצעה נוספת, שהונחה עוד על שולחן הכנסת הקודמת, של ח"כ אחמד טיבי.

במקביל לכל אלה מקדם השר להגנת הסביבה גדעון עזרא הצעת חוק ממשלתית שדומה להפליא ברוחה להצעתם של פלסנר ואבו וילן (וגם להצעה של חנין וטרטמן). הצעת החוק של השר, שגם הוא רוצה להוריד את השקיות מהמתקנים, היא העילה המרכזית שבגללה הוא מתנגד לשתי היוזמות האחרות.  

חברי הכנסת והשתדלנים טוענים שיש בין ההצעות השונות הבדלים משמעותיים, וכל אחד מטיל דופי בהצעה האחרת. אבל התעלולים והתמרונים הפרלמנטריים לא יועילו: כל ההצעות מדברות למעשה על אותו מהלך: הפסקת השימוש בשקיות. אז מדוע הן מתקדמות במקביל ולא משלבות כוחות. בעיקר בגלל האגו.

במקום למקד מאמצים במאבק במפגע הסביבתי, קיבל הציבור בישראל קרב תרנגולים; במקום הצעת חוק אחת שכבר יכולה היתה להיכנס אל ספר החוקים ולפטור אותנו מעונשן של השקיות קיבלנו מאבקי קרדיט והרבה מאוד עבודה פרלמנטרית וממשלתית כפולה ומשולשת. בינתיים ממשיך הציבור הישראלי לצרוך מדי חודש כ-170 מיליון שקיות ניילון מזהמות. האם מישהו באמת חושב פה על טובת הסביבה והציבור?

אבל רגע, יש בעצם מי שנהנה - בינתיים - מהחלל והבילבול שנוצר. ארגוני הסביבה מדברים בלהט ושולחים לתקשורת הודעות נחושות עמוסות בפרטים והצעות; ארגוני שמירת הטבע משיקים קמפיינים בולטים, וכלי התקשורת, שזיהו כבר מזמן לא רק את חשיבות הנושא אלא גם את פוטנציאל הרייטינג שלו, מסקרים את הנושא בהתלהבות. כולם מרווחים.

ויש מי שמרוויח בגדול: יזמים זריזים זיהו את הפוטנציאל ומיהרו להציף את השוק בשלל תחליפים - שקיות רב פעמיות, סלי בד בניחוח "של פעם" ותיקי בד אופנתיים; כולם הפכו פופולריים ואופנתיים - והמחיר (הסביבתי) בהתאם.