טוב שיש מגודל מאחוריך

בפרפראזה על מילותיו של קרמיט הצפרדע, לא מגניב להיות ירוק: בניגוד לסופרמן או לספיידרמן, אף אחד לא רוצה להיות גיבור־על שהכוחות המיוחדים שלו מסתכמים בזה שמעת לעת הוא הופך באורח לא רצוני למגודל, ירקרק וזועם. מבחינתי זה תמיד מיקם את האלק - או "הענק הירוק", תרגום שבהחלט ממחיש את הבעיה - נמוך מאוד ברשימת גיבורי הקומיקס ששווה לעשות עליהם סרטים, כי תחושת המפתח שאני מחפש בסרטי קומיקס היא "רוצה גם". וכנראה שאין לי מושג מהחיים שלי, כי דווקא על שמו של הז'לוב הלז רשום כמעט־תקדים הוליוודי: סרט המשך למקור שהיה גרוע, אבל כושל.

בעצם קבלו תיקון, כי "הענק הירוק" הוא לא בדיוק סרט המשך ל"הענק": הוא יותר כמו מה שהאמריקאים קוראים "דו־אובר". מתחילים מההתחלה עם שחקנים חדשים וקו עלילה חדש, ומקווים שהמעטים שראו את הקודם הספיקו להדחיק אותו. עד שהאורות התעמעמו וזה התחיל, אני מודה שלא הבנתי בשביל מה זה טוב; שני שליש בתוך הסרט, אני מודה שאמרתי לעצמי "וואלה, חוויה מתקנת"; ואז הגיעה המערכה השלישית, והסרט איבד את הקטע שלו והפך לחינגה של אנימציית מחשב והתבאסתי, אבל בשורה התחתונה - לא רע. זה לא "איירון מן", אבל השבח לאל: זה גם לא "הענק".

"מה, הם מפגרים? דרור חג'ג'?!" 

שלושה קווי עלילה יש כאן. החיפוש של ברוס באנר/ ברנש ירקרק (אדוארד נורטון) אחרי תרופה שתוריד ממנו את הלוכסן הנ"ל; סיפור האהבה של באנר עם המדענית בטי רוס (ליב טיילר, שנראית יותר ויותר כמו ליז טיילור), שהתחרבש מעט אחרי שהגירסה הירוקה של באנר פוצצה לה את הצורה; והמרדף של אבא־גנרל רוס (ויליאם הארט) אחרי באנר, פחות בגלל שהוא שינה לבת שלו את הצורה ויותר בגלל שאפשר לבנות אחלה צבא ממלאי של ברנשים ירקרקים כאלה. אבל את הבד־גאי היותר מגניב מגלם טים רות - לוחם ביחידה מיוחדת שהגנרל מנסה להפוך להאלק 2.0. האם הוא יצליח? ובכן, אם את זוכרים את מה שאמרתי לגבי הילולת ה־CGI של המערכה השלישית, הא לכם ספוילר.

קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר בגישה ובאווירה משני הענקים. "הענק" ניסה להיות אפל ומורכב, ויצא משעמם וארוך; "הירוק" מנסה ומצליח להיות אינטנסיבי בכל אספקט, מהאקשן ועד הדרמה (מי שסבל מהדיאלוגים הארוכים של "ספיידרמן 3" למשל, ימצא כאן את האנטיתזה המושלמת). "הענק" ניסה לשוות לגיבור שלו ממד טרגי, והתוצאה אכן היתה טרגית; "הירוק" הולך על משהו שיותר מזכיר את ג'ייסון בורן - מישהו שיהיה ממש בסדר ברגע שכולם יפסיקו לרדוף אחריו - וברגעים הטובים שלו, הסרט הזה באמת נראה כמו משהו מהטרילוגיה ההיא. בעצם יש רק דבר אחד שמשותף לשני הסרטים האלה חוץ מהגיבור: רוחו של קינג קונג מרחפת מעל שניהם.

בגלל המכשלה המקורית של הענק, קרי העובדה שהוא לא יותר מנער הפוסטר של הקורסים לשליטה בכעסים, שני הבמאים - לואי לטרייה ב"הירוק", אנג לי ב"הענק", כך שלמעשה מדובר בצרפתי ובאנגלי - שמו את הגיבור שלהם בפוזיציית קונג: מפלצת שאתה מתחיל להזדהות איתה ברגע שמתברר שהיא מתנהגת כמו מפלצת רק כי כל הזמן מנסים להרוג אותה. זה לא הופך את הסרט הנוכחי לנוראי כקודמו, אבל זה מחזיר אותי לנקודת המוצא: האלק הוא אולי גיבור מעניין, אבל חרא של גיבור־על, כי הוא מכריח אותך ללכת על השטיק הזה של המגודל בעל הלב הרחב. ובהגדרה הכי קצרה, זה פשוט לא פאן.

לטרייה הוא במאי אקשן מצוין - תראו את "המשלח 2" ואת "ללא מחסום" - וכל זמן שהסרט שלו חי מאקשן נטו, הוא סבבה. אבל בשאר הזמן הוא חי מנבכי נפשו של באנר, שם כאמור לא כיף, ומאנימציית מחשב - שבשליש הראשון נמצאת בשליטה מוקפדת, ובשני מתחילה להתפרע קצת, ובשלישי משתלטת על המסך בצורה כל כך ברוטאלית שזה מתחיל להיראות כמו "שרק".

אבל האמת היא שגם טרימסטר שלישי טוב יותר לא היה משנה משמעותית את הסך הכל. ובסך הכל, "הענק הירוק" הוא המקסימום שאפשר לחלץ מהפוטנציאל הקולנועי של האלק: סרט לא רע.

הענק הירוק, בבתי הקולנוע

סרט בצצה

מבקרנו כל כך אהב את "לך לשלום, ג'מיל" שהוא כבר לא יכול לחכות ל"סע ישר, כמאל" ו"נדבר בערב, תאופיק"

אז התקשרה אלי יחצ"נית מסוימת, ושאלה אם אני רוצה לראות אקשן בן זונה.

"כן", אמרתי.

"הוא דובר ערבית וקוראים לו 'לך לשלום, ג'מיל'", היא הרחיבה.

"יש לך טעות במספר", אמרתי.

אתם מבינים, זאת בדיוק הבעיה: לא משנה מה אני אגיד לכם, אתם לא תלכו לסרט האקשן האכן בן זונה הזה - כי אתם תחשבו מה שאני חשבתי, ולכם לא תהיה יחצ"נית שתשדל אתכם שעה עד שתגידו "בסדר" כי כבר נמאס לכם והתחממה לכם האוזן.

אז הנה אנחנו ניצבים מול הבעיה שלנו. אתם חושבים שזה סרט על ערבים שנשמע באופן חשוד כמו "ואלס עם באשיר"; אני יודע שזה סרט על פלסטינים שגרים בדנמרק, אבל שהוא היה יכול להיות באותה מידה על איטלקים שחיים באמריקה, כי הוא דרמת פשע אוניברסלית. אתם חושבים שזה סרט פסטיבלים; אני יודע שהוא דרמת מתח אפקטיבית כמו מיטב הדברים שהוליווד עושה בז'אנר הזה. אתם חושבים שמשחקים בזה כל מיני חברים בארגון ערבים אנונימיים; ואתם צודקים, אבל אני יודע שהשחקן הראשי דאר סלים הוא התשובה הערבית לווין דיזל.

ג'מיל, אפילו שזה לא משנה לכם, הוא ברנש שמנסה לחלץ את המשפחה שלו ממעגל אלימות אינסופי בין סונים לשיעים; הקטע, אפילו שלעולם לא תחזו בו, הוא שאת הנקודה הספציפית הזאת במעגל הוא יצר בעצמו אחרי שנקם במי שרצח את אמו. זה הבסיס העלילתי הצר לסרט מאוד אורבני, כמעט קלאוסטרופובי, ש־90 אחוז מזמן המסך שלו הוא בקלוז־אפ או באקסטרים קלוז־אפ. זה עובד, זה אלים, זה מחזיק אותך על השפיץ של הכיסא - וחלאס, מה אני ממשיך לכתוב, הרי הפסקתם לקרוא בכותרת.

לך לשלום, ג'מיל, מסוף החודש ברשת לב

די.וי.די: מרדף חצות

אחד מחמשת סרטי המסע האהובים עלי בכל הזמנים; אחד מחמשת התפקידים הטובים בקריירה של רוברט דה נירו; אחד מחמשת סרטי האחווה הגברית המענגים שנעשו אי פעם. כן, אני מניח שאפשר לראות את "מרדף חצות".

אם לא שמעתם עליו, אז תשמעו: דה נירו הוא צייד ראשים שנשכר על ידי משחרר בערבות כדי לאתר אחד שמכונה "הדוכס" (צ'רלס גרודין). האציל המדובר גנב כספים מגנגסטר, ואז נעצר ונמלט בעודו משוחרר בערבות, ועכשיו הוא נמצא במצב הסימפטי שבו רודפים אחריו גם מהמשטרה, גם מהמאפיה וגם מהחבר'ה של הערבות. בתפקידי משנה, והם עושים את הסרט לא פחות מהדואו האדיר של דה נירו וגרודין: יפת קוטו כסוכן האף.בי.איי בעל השם הבלתי נשכח אלונזו מוזלי, ג'ו פנטולינאנו ("המטריקס", הסופרנוס") בתפקיד המשחרר בערבות, ודניס פרינה ("תפוס את שורטי") בתפקיד הקלאסי שלו - גנגסטר עם פיוז קצר. הבמאי הוא מרטין ברסט ("השוטר מבוורלי הילס", ומאידך גם "אהבה מחוץ לחוק" עם ג'ניפר לופז ובן אפלק. הו כן).

הסרט הזה יצא ב־88', ומעולם לא קיבל מספיק כבוד. אז תנו לו.

מרדף חצות, השכרה ומכירה (60 שקל)