אנחנו יחד שנה וחצי. הלוואי עליי פעם בשבועיים
שגרה זה לא רע – שגרה זה השטן. הרי הטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע את כולם שהוא לא קיים, ואם כן, אז שהוא רק עושה את העבודה שלו. שגרה נראית כמו דבר טוב: היא מסדרת את החיים שלנו בצורה שאף אלון גל לא יכול. אבל היא גם הורגת את החשק. אז הלכתי לראות פסיכולוג. וידוי אמיץ
זה לא הקשר הארוך הראשון שלי, גם לא השני, ואף פעם זה לא קרה לי, לפחות לא ככה. כבר היו תקופות בחיים שלא היה זמן לכלום, ששנינו עבדנו, למדנו, הגענו לסוף היום עם הלשון בחוץ, וכל מה שרציתי היה ללכת לישון. אבל זה מה שהן היו, תקופות. הן תמיד עברו אחרי שבועיים-שלושה, חודש גג. הפעם זה היה שונה.
יש לי חבר שסיפר שאצלו אחרי שנה הוא התחיל להרגיש ירידה בחשק. לא משהו רציני, פשוט ירידה בתדירות. הוא אמר שבהתחלה הוא חשב שזה בגלל העבודה, שאין לו זמן, או כוח, או שניהם. כשהם חגגו שנה וחצי, ועל פי הספירה זה ירד לפעם בשבועיים, הוא הבין שיש לו בעיה. אנחנו היינו יחד כמעט שנה וחצי, והלוואי עליי פעם בשבועיים.
אמרו כבר שהשגרה הורגת הכל. בפרסומת ישנה, מישהי שאלה את רפי אם שגרה זה רע. אם היא היתה שואלת אותי, הייתי אומר לה שלא, שגרה זה לא רע – שגרה זה השטן. הרי הטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע את כולם שהוא לא קיים, ואם כן, אז שהוא רק עושה את העבודה שלו. שגרה נראית כמו דבר טוב: היא מסדרת את החיים שלנו בצורה שאף אלון גל לא יכול. אבל היא גם הורגת את החשק.
אז ניסיתי להילחם בה בכל מיני דרכים.
בהתחלה השתמשתי בנשק קל. נסענו לכל מיני צימרים רומנטיים במיוחד, עשינו אמבט שמנים ועיסוי פותח נקבוביות (או להיפך, אני לא ממש בטוח מה זה מה), רכבנו על סוסים ועשינו קיאקים בחצבאני – אבל כלום לא עזר.
ואז התחיל עידן הברים. מה שעזר בתקופת הרווקות, חשבתי לעצמי, בטח יעזור גם עכשיו. טעיתי. גלונים של אלכוהול, שעות של מזמוזים בפינות חשוכות ומשחקי טיזינג עם אנשים אחרים לא שינו כלום. בכל פעם חזרנו הביתה, החלפנו בגדים, אביטל היתה מסתכלת עליי במבט מהסס ושואלת אם אני רוצה לנסות, ואני הייתי אומר שאני עייף ושאולי פשוט נלך לישון.
אז החלטתי ללכת לטיפול.
קיבלתי המלצה מידידה על פסיכולוג שמתמחה בדברים כאלה וקבעתי איתו פגישה. בשמונה בערב הגעתי לבית יפה ברמת-חן, עם גינה מטופחת ושלט קטן. אמרתי לעצמי שאם הוא גר בבית כזה יפה, הוא כנראה טוב במה שהוא עושה.
"קפה?" הוא שאל כשהתיישבתי על הספה.
"כן, תודה". ניצלתי את הרגע כדי לבחון אותו: גבר בן 50 בערך, נראה חביב אבל לא מתנחמד מדי, אחד שניגש ישר לעניין. נקווה שהוא ייתן עצות טובות. הוא התיישב על הכורסה מולי, הניח שתי אצבעות על הלחי ואמר: "אולי נתחיל בזה שתספר לי מה בדיוק מפריע לך, ויותר חשוב – למה".
"מה זאת אומרת 'למה'? זה לא מובן מאליו?"
"לא ממש. יש אנשים שבשבילם זה רק עניין של אגו, ויש כאלה שזה באמת חסר להם".
"לי זה ממש חסר", קבעתי נחרצות. "האגו פחות מפריע".
"אוקיי, אז בוא תספר לי מתי זה התחיל ומה המצב היום".
סיפרתי על הפעמים שהתחלתי אבל הפסקתי באמצע
סיפרתי לו על תקופת הרווקות, על הרומנים המזדמנים ועל ההתאהבויות הקצרות. סיפרתי על תחילת הקשר עם אביטל, בימים שהכל היה פורה ופורח, ועל איך כשחגגנו שנה יחד התחלתי להרגיש שמשהו משתנה. דיברתי על החודשים שאחר כך, כשהתדירות ירדה וירדה, והעדפתי להתעסק בעבודה ובלימודים במקום. סיפרתי על הפעמים שהתחלתי אבל הפסקתי באמצע, ועל איך שפרקתי את התסכולים על אביטל, האשמתי אותה בזה. לבסוף גם תיארתי את כל מה שעשינו בניסיון להציל את המצב, את התמיכה שהיא נתנה לי – ואיך כלום לא עזר.
הפסיכולוג רשם מדי פעם כמה דברים במחברת שלו, כאילו הוא ממלא מעין צ'ק-ליסט שיוביל אותו לדפיקוּת המתאימה לי. בסוף הוא הסתכל בי, הביט במחברת, הנהן ואמר:
"טוב, אתה בטח מתאר לעצמך שזה לא ממש נדיר, מה שיש לך. הבעיה היא שכמו רוב האנשים, גם אתה ניסית לתקוף את הנושא מהכיוון הלא-נכון".
"מה זאת אומרת?"
"פעם אנשים היו בטוחים שהבעיה היא אצלם. הדור של היום נוטה לחפש סיבות סביבתיות. האמת, כמו תמיד, נמצאת איפשהו באמצע".
"אז מה אתה בעצם אומר? שהורדתי מעצמי אחריות? שאני מאשים את החברה שלי?"
"לא בדיוק. אתה אמנם לא מאשים אותה במצב, אבל אתה רואה בה חלק מהתנאים הסביבתיים שהביאו אותך לשם, וככה אתה גם מנסה לפתור את הבעיה – על ידי טיפול במשתנים הסביבתיים".
"אז במה אני כן צריך לטפל?"
"בעצמך", הוא חייך קלות, ואני התחלתי לנוע במושבי בחוסר נוחות.
"אז מה אתה ממליץ לעשות?" חששתי לשאול.
הפסיכולוג פתח מגירה בשידה קטנה לידו והוציא ממנה שקית קטנה. "קח את הכדור הזה ומלא אחר ההוראות שאתן לך, ותראה שהכל יהיה בסדר".
"אבל אתה פסיכולוג. חשבתי שאסור לכם לתת תרופות..." התפלאתי.
"אל תדאג. זה פיתוח חדש של מומחה שוודי, שכבר עזר לעשרות אנשים". הוא הסתכל בי במבט חודר ומסר לי את השקית. "סמוך עליי. עכשיו תרשום".
כיביתי את האורות והוצאתי את הכדור הסגלגל מהשקית
למחרת, בעבודה, קראתי את ההוראות שוב ושוב, עד שכבר זכרתי אותן בעל-פה. ידעתי שאביטל נוסעת לאמא שלה אחרי העבודה, אז היא תחזור מאוחר יותר. מהמשרד נסעתי ישר לים. חניתי בחוף הצוק, החלפתי לבגדי ספורט ורצתי שני ק"מ דרומה, ואז בחזרה. אחר כך נסעתי הביתה, התקלחתי, סידרתי את הסלון והדלקתי נרות ריחניים. על השטיח פרשתי שמיכה, מזגתי לעצמי כוס יין ושמתי מוזיקה שקטה ברקע. כיביתי את האורות והוצאתי את הכדור הסגלגל מהשקית. התיישבתי במרכז השטיח, בלעתי את הגלולה עם מעט יין ועצמתי עיניים. אחרי 20 דקות של נשימות עמוקות דרך האף וזמזום מנטרות, סצינות מחיי התחילו לרוץ לי בראש: קטעים מהילדות, מהצבא, מהטיול במזרח, אנשים שפגשתי, נשים שהכרתי, אביטל. דברים שעשינו בתחילת הקשר, שהספקתי לשכוח לגמרי; רגעים קטנים ויפים שפרחו מזכרוני.
לאט לאט הרגשתי את זה מתעורר, בהתחלה קצת, אבל אחר כך זה התגבר. בסוף כבר לא יכולתי לשבת יותר: סוף סוף, אחרי חודשים של תסכול, זה בא!!!
קפצתי ממקומי וכמעט שפכתי את היין. הדלקתי את האורות ורצתי אל חדר העבודה. הדלקתי את המחשב, פתחתי קובץ וורד חדש, והתחלתי לכתוב. כתבתי וכתבתי, ועם כל עמוד שסיימתי הרגשתי איך במקום לאבד את המוזה כמו תמיד, אני רק מקבל עוד ועוד רעיונות.
האמת? גם יצא לי בנזונה של סיפור. וגם רמת ה-B12 בדם עלתה באופן מפתיע.
