קמתי והלכתי, מותירה עוד סיפור אהבה פתוח
אפשר היה לעשות מזה המון סרטים וסיפורים: הבחורה שראיתי בדרך למרפאה כשמיהרתי, זו שהחזיקה לי את הדלת בכניסה לבנק, המאבטחת של האוטובוס, הבחורה מבית הקפה, וזו שמכרה לי עגילים. רק שהראש שלי ממשיך לרגע הבא ולזה שאחריו. כל יום אני מאבדת בחורה יפה ברחוב?
אני הבנתי ש"היא משלנו", והיא הבינה שגם אני. הוחלפו מבטים. עשר דקות אחר כך קמתי והלכתי, מותירה סיפור אהבה פתוח מאחוריי. מסיפורי האהבה הפתוחים האלה אפשר היה לעשות 50 טריליון סרטים וסיפורים. הבחורה שראיתי בדרך למרפאה כשמיהרתי, זו שהחזיקה לי את הדלת בכניסה לבנק, המאבטחת של האוטובוס, הבחורה מבית הקפה, הבחורה שמכרה לי עגילים. רק שהראש שלי ממשיך לרגע הבא ולזה שאחריו, ומוותר מאוד מהר על שלל האופציות האלה.
אם הייתי מעזה להתחיל ולא רק זורקת חיוך ביישני ובוהה בקיר ליד, נבוכה כמו ילדונת בת 14, אולי הייתי קושרת את חיי בחייה של הבחורה מבית הקפה הלילי, והיינו מסיימות את הלילה זו עם זו, ואחרי שנתיים של לילה אצלי-לילה אצלך, היינו מתחילות את החיים בדירת חמישה חדרים יפה שפונה אל העיר העתיקה. לא שהיינו מגיעות אליה, מלבד בסופי השבוע, כי שתינו וורקוהוליות ברורות. מי עוד יושב עם ספרים ומחברות/לפטופ בשתיים בלילה בבית קפה? אז למה לטרוח בכלל.
היא היתה חוזרת לאקסית שלה, אז למה לטרוח
אם הייתי מעזה להיות בוטה ולהשאיר את הטלפון שלי על פתק לאותה אחת שהחזיקה לי את הדלת בבנק כשיצאתי, היינו הולכות לקפה והיא היתה מספרת לי שסימני הדמעות הם בגלל פרידה קשה מהאקסית המרשעת שלה, שזרקה אותה בפעם המיליון (למי שלא זוכר – לסביות לא נפרדות, *אחת מהן עוברת לגור בסלון*), ואני הייתי מנחמת אותה. כמה ימים אחר כך היא היתה מתקשרת והיינו קובעות אצלי, או אצלה, לדרינק, או קפה, או ארוחת ערב. ואחר כך היינו הולכות גם לסרט.
ואז היא היתה חוזרת לאקסית שלה, אז למה לטרוח בכלל.
והבחורה שמכרה לי עגילים ובהתה בחוסר אמון בסיכה שעל החזה שלי, הסמל הקטן של שתי מראות ונוס מחוברות, המסמל את הקהילה הלסבית בצבעי גאווה, בוודאי רצתה רק להתנסות והיא בכלל סטרייטית. אז למה לטרוח בשביל להיות ניסוי מדעי של מישהי ולהישאר עם הלב השבור, כמו מה שקורה לכל לסבית שאני מכירה שהתחילה עם סטרייטית?
בוצ' יפה כזאת לא מסתובבת לבד יותר מדקה
הבוצ' המהממת, המאבטחת, שעלתה על האוטובוס לבדיקה, היתה באמצע העבודה שלה, וגם ככה לא נעים להתחיל עם מישהי באמצע העבודה שלה. זה לא יפה, בטח לא בכזו שבוודאי נתקלת ביותר מדי אנשים כל יום בתוקף עבודתה ורגילה שמציקים לה. חוץ מזה, בוצ' יפה כזאת לא מסתובבת לבד יותר מדקה, היא בוודאי תפוסה, אז למה לטרוח בכלל.
למה לטרוח בשביל להיות ניסוי מדעי של מישהי (צילום: סיגלית פרקול)
בקיצור, משהו תמיד עוצר אותי שניה לפני שאני מתחילה.
אולי זה פחד, אולי זו הציפיה למשהו אחר, משהו שיסחוף אותי, משהו שלא אוכל להגיד עליו "למה לטרוח בכלל". אני רואה את ההמשכים לאותם סיפורים פתוחים בריאליזם שגובל בפסימיות, לא מאמינה כבר לשום דבר ולאף אחת שמנסה להקסים אותי. אולי נפגעתי יותר מדי, אולי התפכחתי, אבל אני מזהה מראש את הבעיות ומחליטה להימנע.
סטוצים אני לא עושה כמדיניות
כבר יותר מחצי שנה שלא יצאתי לדייט שני, וסטוצים אני לא עושה כמדיניות. לא מתוך אידיאולוגיה גדולה, אלא כי זה פשוט לא נעים לי. קשה לי להיפתח בלי רגש ותחושה עזה של ביטחון. אני גם לא אוהבת את התחושה הריקנית שמשתלטת עליי ביום שאחרי. אני לא אוהבת את ההרגשה הלא נעימה של לדעת את הסוף. אני מעדיפה לא לדעת, מחכה להיסחפות הבאה, לאותה אחת שתגרום לי לזרום, לצאת מהשגרה הפרטית שלי של עבודה-כתיבה-שינה.
אפשר לדמות את זה לישיבה בתחנת רכבת, על רציף לא מאוד עמוס, ובכל אחד מהרציפים האחרים עוברת רכבת מידי כמה דקות, אבל לא בשלי. בכל פעם, אם ארוץ, אספיק את הרכבת ברציף שעל יד. אבל לא מתחשק לי לרוץ בשביל אף אחת מהן. אז אני נשארת ברציף שלי, על הספסל האפור, וכותבת משהו על האפשרויות הבלתי מוגבלות אחריהן איני רודפת.
גם במסיבות של לסביות לא כל כך יוצא לי להיות, בעיקר כי אני לא מרגישה בהן בנוח. משהו באווירה, בתחושת הביקורת שאופפת אותי מהרגע שדרכתי במסיבת נשים, שעושה לי לקפוא ולהתבייש – ואז לדבר יותר מדי ובמהירות גבוהה מהרגיל. קצת קשה לפגוש ככה נשים איכותיות, קצת קשה לפגוש ככה בכלל.
אתרי ההיכרויות ללסביות הם קונספט מוזר שלא לגמרי עובד, למיטב ניסיוני. אחת לכמה זמן יוצא משם גם משהו מעניין, ושתיים מהאקסיות שלי היכרתי כך, אבל זה באמת לא חזק כמו אצל אחינו ההומואים, ששורצים ב"אטרף דייטינג" ובמקומות נוספים בהם הם יכולים להכיר עוד ועוד למטרות שונות ומשונות.
אבד לי האמון בהתחלות היפות האלה
בשיחות עם חברים ששואלים אותי מידי פעם אם יש לי מישהי אני נוטה לתלות בעבודה ובהתנדבויות שלי את היעדר חיי האהבה. אבל האמת היא שזה בכלל לא נכון. הסיבה היחידה לכך שאיני יוצאת ואיני משתדלת להכיר היא שבמקום כלשהו, אבד לי האמון בהתחלות היפות האלה. אני כבר לא מאמינה לפרפרים בבטן, לא מאמינה להתרגשות, לא מאמינה להתלהבות. ובאופן די אירוני, זה גם די נעלם שנייה אחרי הטלת הספק. משהו בתוכי הפסיק לפני כמה חודשים להאמין להן, לבחורות החייכניות מהבנק או מהאוטובוס, הפסיק להאמין למבט החושק בעיניהן, גם במקומות אחרים או בדייטים המעטים שכן יצאתי אליהם. ברגע שמישהי מראה כלפיי סימן של רצון כלשהו – אני קודם כל לא מאמינה לה. אחר כך מציירת בראשי את ההמשך, ומוותרת.
אני לא באמת חושבת שכולן לא ראויות לי, או שהפילוסופיה חסרת האמון הזו צריכה להפוך לאידיאולוגיה. לא, להיפך, מאחלת לכולם להתאהב ולהמשיך להאמין. זה לא שאני לא רוצה או מאמינה במערכת יחסים, אני פשוט רוצה אחת עם תעודת ביטוח.
ועד שלא ימציאו כזו, אני בחופשה.
לפנייה לכתב/ת 
