קיד הֶיי
המופע של רדיוהד בברלין היה מענג מאין כמוהו והחיבור של תום יורק עם הקהל עשה טוב לשני הצדדים. עמרי פולק מנסה להתאושש וכבר מתכנן את המפגש הבא
כמו רוב הרעיונות הטובים, גם זה נולד על כוס בירה, בערב של הסילבסטר. כבר באותו לילה הזמנו באינטרנט ואחרי שבועיים הם הגיעו - שלושה כרטיסים להופעה של רדיוהד בברלין בתחילת יולי. צילמתי אותם בפלאפון והצגתי לראווה כמו הורה גאה, שכנעתי עוד כמה חברים ונוצרה משלחת קטנה. טיול מאורגן לגרמניה, רק בלי כל הקטע של המחנות ועם דגש חזק על מוזיקה טובה של רדיוהד אהובתנו.
לאף אחד לא אכפת מהגשם. רדיוהד בברלין (צילומים: Matthias Heller)
ההמתנה הארוכה הסתיימה ומצאנו את עצמנו בברלין. הרכבת הדחוסה והמחניקה בדרך להופעה מעוררת בי, כמו שאני מניח שבכל יהודי, קונוטציות שליליות, אבל הכל נעלם ברגע שאנחנו מגיעים לתחנה. נהר של אנשים זורם החוצה ומתחיל במסע לעבר הכניסה.
הטרק דרך היער אורך רבע שעה ועובר לאט מאוד, אבל דוכני הבירות בצד הדרך מקלים מעט. אחרי שאנחנו נפטרים משני כרטיסים מיותרים, מגיע הקושי הראשון: השומר בכניסה גורם לפאניקה רגעית כשהוא מצביע על בקבוק הפלסטיק שלי. מסתבר שהוא מתעקש לקחת רק את הפקק ואנחנו נתקעים עם חצי ליטר של ג'ק דניאלס ללא מכסה, אבל נועם מוצא חלופה ואנחנו מתפנים להתמקם על הדשא מימין לבמה.
את הזמן עד להופעה אנחנו מעבירים בהיכרות עם השכנים (זה רק אני או שכולם פה מדברים עברית?!), שמירה על מיקום סביר ושתייה מרובה, בעיקר בזכות רעיון גאוני – מוכר בירה שהסתובב עם חבית על הגב ומכר בירות לעצלנים כמונו, שאין להם כוח לטפס עד למזנון.
מופע החימום, צמד Modeselektor, עושה עבודה נהדרת וגורם לכולם מסביב לקפץ עם מוזיקה אלקטרונית על רקע וידאו ארט מגניב להפליא.
הרדיוהדים עולים, בראשותו של תום יורק, ואיתם מתחיל מחדש גם הגשם. אנחנו נרטבים קלות, אבל לאף אחד לא אכפת. הרגליים כבר לא כואבות, אבל הראש עדיין מסתובב וכל הבירות שחוסלו גורמות לצורך חמור להשתין. אחרי שניים וחצי שירים אני נשבר ורץ למעלה. התור הארוך לשירותים שולח אותי ליער, אבל הגרמנים לא פראיירים ושני שומרים מוצבים על כל עץ. אני חוזר לתור המתקצר ואומר תודה שאני גבר, אצל הנשים לא רואים את סוף התור.
כצפוי, השיר הפותח שייך לאלבום האחרון, In Rainbows, אבל בהמשך מגיעים שירים ממירב האלבומים וגם מהדיסק האהוב עליי - Kid A האלמותי. כבר אחרי שיר או שניים מתבררות השמועות על להקה עם הופעות כבויות וחסרות אנרגיה, כלא נכונות. החיבור עם הקהל עושה טוב ליורק, שמפזז על הבמה בטירוף בזמן שהוא שר בקולו המיוחד. הקהל מגיב באותו מטבע ונראה שכולם שרים ורוקדים עם הסולן הנהדר.
חצי שעה לתוך ההופעה, אני מצליח לשים לב גם למה שנמצא מסביב: על הבמה אין יותר מדי תפאורה, רק חמישה מסכי ענק שמספקים קלוז-אפים וזוויות מעניינות, ויער תלוי של גופי תאורה מאורכים, שמאיר את הבמה בצבעים שונים, עם נטייה קלה לפסיכדליה. מאוחר יותר אני מגלה שמדובר בנורות לד מיוחדות שחוסכות באנרגיה, חלק מהקו הירוק של הלהקה, מה שגורם לי לאהוב אותה אפילו יותר.
במהלך ההופעה אנחנו מקבלים הוכחות חיות לכשרון הרב על הבמה. יורק, שבדרך כלל מנגן על גיטרה, עובר לקלידים בחלק מהשירים ואפילו מקבל מערכת תופים משלו בשיר אחד, עליה הוא מנגן באנרגטיות מדהימה. שאר חברי הלהקה משתעשעים בתופי מרים וסינתיסייזרים.
אחרי שעה ומשהו מענגות מאין כמוהן רדיוהד אומרת 'די' ויורדת מהבמה. לקול תשואות הקהל חוזר יורק לבדו ומנסה לבצע שיר מדיסק הסולו שלו, Eraser. הוא מתבלבל פעמיים, אבל שומר על חוש הומור כשמישהו מהקהל מקניט אותו וקורא לאותו גיבור "בוא תעשה את זה אתה".
ההדרן הראשון מכיל חמישה שירים וזה שיבוא אחריו שלושה, כל אחד מהם קסום יותר מהשני בגלל הידיעה שזה תיכף נגמר. באחד ג'וני גרינווד מנגן על קצה צווארה של הגיטרה ומספק את הסאונד המוכר מ-Kid A, בשני הוא מנגן עם אותו צוואר על הקלידים.
בבום אחד זה נגמר וחברי הלהקה נעלמים מהבמה, הפעם שום דבר לא יעזור - הם לא חוזרים. בשביל להמחיש את העניין בוקעת מוזיקה נוראית מהרמקולים, אנטיתזה מוחלטת לחוויה המטהרת שעברה עלינו עכשיו. הרגשה של ריקנות מציפה אותי ואני לא מצליח לזכור כלום. הדרך חזור נראית ארוכה יותר מההלוך, אבל אני כבר חושב קדימה: איפה אני אראה אותם שוב?
אנרגטיות מדהימה. יורק ואד או'בריאן
צילום: מתיאס הלר
מנגן עם צוואר הגיטרה על קלידים. ג'וני גרינווד
צילום: מתיאס הלר
מומלצים
