גומת חן
"בית הספר ליופי של קאבול", מאת דבורה רודריגז, הוא בקלות ספר הבנות של קיץ 2008, ולא רק בגלל העיסוק ביופי, אלא דווקא בגלל הבנת הנשים והאהבה לאפגניסטן
אם היו קוראים לספר "עלילות שרית הספרית באפגניסטאן", אולי הדברים היו מתבהרים מיד בעמוד הראשון של המרענן הרשמי לבנות בקיץ 2008. לספר קוראים "בית הספר ליופי של קאבול", והוא מצחיק אם את לא אשה אפגנית מאחורי רעלה, מטלטל וממלא בזעם אם את במקרה ערה לזכויות של נשים בגלובוס שונא הנשים שלנו.
הוא גם מדגים כיצד אשה אחת שמאמינה בעצמה יכולה להגיע למקומות בלתי אפשריים ולחוות חוויות גדולות מן החיים. רק אל תנסו את זה בבית, כי ישראליות, אפילו בעלות סלוני יופי מוצלחים, לא רצויות באפגניסטן.
דבורה רודריגז היתה, על פי הכתוב בגב הכריכה, "מעצבת שיער", ספרית בעברית, ואם לשניים – חד הורית בעברית. משנת 1979 ניהלה מספרה בהולנד, מישיגן. כשהמצב בעסק ובחיים היה על הפנים, הצטרפה למשלחת סיוע לאפגניסטן –עדיין בימי הטאליבאן החשוכים – ולא בדיוק מצאה את עצמה.
כישורי סיוע אמיתיים לא היו לה. תפקידה כעוזרת-לאחות-מעשית שעמם אותה, ואז באה ההבקרה: לפתוח בית ספר ראשון מסוגו באפגניסטן כולה למקצועות היופי.
נשים אפגניות חיו מתחת לבורקות, הרעלות האלה שכלאו אותן והפכו אותן לשפחות חרופות של כל גבר שהוא: אבא שלהן, אחים שלהן, בעל שנישאו לו בהסדר כלכלי מטעם משפחתן, אפילו ילדיהן הזכרים. שלא לדבר על הטאליבים שמחוץ לבית, שהיו רשאים להכות/לעצור/לענות כל אישה ברחוב בלי בורקה או כל אישה עם בורקה וסנדלים עם עקבים, או כל אישה עם בורקה, בלי עקבים ובלי מלווה גבר שהוא בן משפחתה הקרוב בלבד.
נווה מדבר
אז מה – תשוקתן ליופי לא פחתה? היופי הרי איננו רק בעיני המתבונן, ונשים לא הולכות לסלון יופי רק כדי לצוד משהו או מישהו. הן עושות את זה כי, כמו שרודריגז הסבירה בראיון אחרי שהפכה לסופרת נודעת, "מכוני יופי הם מקלטים, הם נאות מדבר של נשים".
עם הרעיון המופרך הצליחה לגייס תרומות של ציוד מחברות אמריקניות ופתחה בית ספר. שם שמעה את סיפורן של נשים אפגניות ערב החתונה, בעודן מתלבטות בשאלת תיקון הבתולים, אם צריך, כואבות את הנישואין הכפויים כשאפשר, שמחות וצוחקות ובוכות גם יחד, ולומדות את רזי האיפור והתספורת, וגם לומדות שביחד יותר קל, ובנווה מדבר או במקלט באמת אפשר לדבר על החיים ועל מה שמציק בהם.
רודריגז הקשיבה באמצעות מתרגמות מזדמנות, רשמה, כתבה ספר – להערכתי בסיוע מקצועי – והספר הפך לרב מכר היסטרי. הסרט בדרך.
"בית הספר ליופי בקאבול" הוא מעין יומן הרפתקאות בעיר מופגזת, ויומן מסע של אמריקנית שמגלה תרבות חדשה וזרה לחלוטין, כמעט תרבות של כוכב אחר בעיניה: השינויים שעוברים עליה בעקבות הגילוי הם חלק נכבד מן הספר, אבל זכות הבכורה ניתנת לנשים האפגניות ולמצוקתן.
תוך כדי שהותה שם רודריגז מצאה בחור אפגני נחמד ונישאה לו, כך שהחיץ בין החיים לספרות, שהוא ממילא דמיוני, התפוגג לו לגמרי – וגם נקודת המבט של המחברת עברה תמורות מרחיקות לכת, כולן שוות קריאה אחת לפחות.
כידוע לכל אשה שטרחה ומרטה והבהירה וחמצנה ושיפצה, להיות
יפה זה כואב. גם לנהל סלון יופי בקאבול "המתוקה מרירה שלי", כפי שרודריגז כותבת, זה כואב – לא רק לרודריגז שנאלצה לצאת משם בבהילות, לא נספר לכן מדוע, אלא גם – ובעיקר – לנשים האפגניות שסיפוריהן מופיעים בספר.
כמו אחרי "סוחר הספרים מקאבול" של אוסנה סיירסטאד גם כאן העלו הנשים שרודריגז תיעדה טענות כבדות נגדה: על סילופי עובדות והצגה לא נכונה של התרבות ודברים כאלה – אבל בעיקר על מה שקרה כשהשמועה על היותן גיבורות ספר הגיעה לאוזני גברים אפגניים. מכל הטענות עולה פחד עצום, מצמית ממש, לחיים ממש.
רודריגז אמרה בראיונות שתעשה ככל יכולתה להמשיך ולסייע לנשים אפגניות, גם אם כבר לא תוכל ללמד אותן קוסמטיקה. מקריאת הספר, אני נוטה להאמין לה: דווקא אהבתה לאפגניסטן, שעולה בבירור מכמה תיאורים מתוקים להפליא שיש בספר, משכנעת יותר מכל הצהרה.
- "בית הספר ליופי של קאבול", מאת דבורה רודריגז. תרגום: כרמית גיא. הוצאת כתר, 303 עמודים
