שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טוראי נחום
    "מסעותי עם פנקס", מבחר מטוריו הפוליטיים השנונים של נחום ברנע, הוא צירוף נדיר של עיתונאות-שטח וכישרון סיפורי, המציג דיוקנאות צבעוניים של מנהיגי התקופה. ספר מומלץ גם לריענון שיעורי האזרחות היבשים בתיכון

    "מסעותי עם פנקס" של נחום ברנע לוקח את הקורא למסע מרתק בפוליטיקה ובהיסטוריה הישראלית החדשה. זה לא רק כישרון הסיפור של ברנע ולא רק האיזון הפוליטי הבסיסי שלו (הוא לא ימני מדי ולא שמאלני מדי), זוהי קודם כל האיכות המיוחדת שלו כעיתונאי שטח, במובן הפשוט והחיוני של המילה.

     

    ברנע יורד לשטח עם הפוליטיקאים ומסתכן עם החיילים הקרביים בלבנון, הוא נוכח בכינוס בחירות סוער ברמלה ומצטרף לפיקניק הזוי של רק"ח, הוא כמעט נדרס למוות בידי המון אוהדי החמאס המקבלים את פניו של השייח יאסין בעזה, וכשהוא מתלווה לשרון בביקור טעון אצל המתנחל משה זר, שבנו נרצח בפיגוע, חוטפים המארחים הזועמים מברנע את הפנקס ותולשים את דפיו.

     

    כלומר, שם הספר, "מסעותי עם פנקס" (ומדובר בפנקס קוהינור פשוט, שלתוכו כותב ברנע), קולע בדיוק לנקודת החוזק המרכזית הזאת, וקולע לא פחות הוא הכינוי "טוראי" שברנע מאמץ לעצמו בפתח-הדבר, כלומר: בעל טור, ובמשתמע גם - חייל רגלי בשטח, טוראי. כי ברנע, הלוחם הקרבי לשעבר, תמיד "היה שם", במקומות שהוא מספר. הוא לא כותב מהמשרד. לכן הוא תמיד צד סיפורים עסיסיים על הדרך, כי ככה זה כשאתה בדרכים ואתה יודע לצוד.

     

    בגין לא קולט

    הטורים בספר הם תמיד עלילתיים, מתובלים בהערות שנונות, בבדיחות, במשפטי מפתח. השחקנים הם בדרך כלל המנהיגים שלנו, והכותב, המשקיף עליהם ממרחק נכון, יודע שמדובר במחזה גדול. מחזה חיינו.

     

    כך, למשל הסיפור על בגין, שבשידור חי מבקש מקבוצת עיתונאים לשמור בסוד משהו שאמר להם, וכשנאמר לו פעם ופעמיים שהוא בשידור חי (ולכן הסוד כבר נשמע), הוא לא ממש קולט: "שידור חי... אה. אבל היות שאנחנו יושבים כאן בחברה אינטימית, אז אל תפרסמו את מה שמסרתי לכם בעניין הנפט".

     

    מעבר לקריקטורות, וגם דרכן, משרטט "מסעותי עם פנקס" דיוקנאות תמציתיים וגם מורכבים של דמויות בהוויה הישראלית. ממשה דיין הכריזמטי ושופע הרעיונות, שברנע התפעל מן העברית המתנגנת בפיו אבל לא מהאומץ שלו להיאבק על דעתו ("הוא נאבק עליה עד סף לשכתו של ראש הממשלה"), דרך בגין המשפיע ומלא הפאתוס, הפאתטי לא אחת ("על קברו של גדול הנואמים לא יינשאו נאומים" הוא פסק באזכרה לז'בוטנסקי, וכפה על הנוכחים עצרת שתקנית מדי).

     

    והנה ברנע עם שרון, המטלפן רגע כדי לברך עסקן מוניציפאלי מהליכוד עם היבחרו, תוך שהוא מעיין במחברת שבה רשומים שם האיש ורעייתו וגם העובדה שכשביקר פעם בביתם הלעיטה אותו הרעיה באוכל: "שרון קרא מהמחברת כל מילה, ואחר כך סגר את המחברת בחיוך מרושע ומחק את האיש ממוחו", מספר ברנע, הממשיך מכאן להרהור אירוני על יעילותה של הצביעות בשוק הפוליטי. לא במקרה אהב ברנע במיוחד את הרמטכ"ל לשעבר משה וחצי, הצנוע ונקי הדעת, שנהג לרחוץ כלים בקייטנה של יתומי הצנחנים, לפני, בזמן ואחרי שהיה רמטכ"ל.

     

    אלבין קונה מניה זולה

    ברנע לוכד בספרו גם דיוקנאות של תקופה: מימי ארגון "השומר" הנפרשים בפגישתו המרגשת עם אשת הלפידות בת ה-93, רחל ינאית בן צבי, המגלה לו למה בן גוריון לא התקבל לארגון ("הוא לא ידע לשמור. היה הולך לשמירה עם ספר ביד וחושב מחשבות"), ועד ימי האגואיזם החומרני של דור המצליחנים החדש משנות השמונים, שהשפעתו הלכה וגדלה כידוע מאז, דור חף מאחריות חברתית ומעניין תרבותי, שהתמחה בהרצת מניות ושירת ביחידה עורפית או בכלל לא.

     

    באותם ימים פסע ההון צעד רחב לעבר השלטון, כאשר מיקי אלבין, ממייצגי הדור הזה, קנה לעצמו שר: "בעיניים החודרות שלו, שהבחינו איפה מונחת מניה זולה, קלט את אברהם שריר מהליברלים, ואותו מימן וטיפח". ושריר זה, מספר ברנע, לא ימצא זמן לבקר את אלבין בתא המעצר שממנו הוא קפץ אל מותו.

     

    כל הדרמות האלה, ורבות אחרות, מופיעות ב"מסעותיי עם פנקס" (חבל מאוד, אגב, שלא הובאו שניים-שלושה משפטי רקע לפני כל רשימה, שימקמו את הקורא בזמן ובהקשר. לפעמים זה ממש חסר).

     

    מופיעות בו גם כמה מהחשיפות הגדולות, המוסריות, של הכותב, כגון פרשת הקצין דניאל פינטו שרצח שבויים והשליך אותם לבאר במבצע ליטאני בלבנון, ופרשת החייל הצ'רקסי הנאמן עיזאת נאפסו, שהעלילו עליו כי ריגל ללבנונים – עד שנחשפה הודאת השווא שהוציא ממנו ג' מהשב"כ, הלא הוא יוסי גינוסר.

     

    ברנע הוא גם מי שחשף את דמותו החסויה של רפי מלכא
    מפרשת קו 300, אחד משלושת מורדי השב"כ שטילטלו (באמצעות העיתונות) את הארגון והביאו לניקוי אורוותיו מבידוי ראיות מאורגן, משחיתות ומסחיטה פנימית.

     

    השנה היתה 1987, וזו היתה גם שעתה היפה של פרקליטות המדינה (בראשות בייניש) ושל היועץ המשפטי (יצחק זמיר), שפעלו באומץ נגד ניסיונות הטיוח. הפרק הזה והבא אחריו, המביא גילויים מאלפים מ"מפגש חשבון הנפש" שנערך כעבור 13 שנה בין גיבורי פרשת השב"כ לבייניש (ובטור הזה נפלו, למרבה הצער, שגיאות הגהה קשות), הם מהחזקים בספר.

     

    ברנע כתב אז בהערכה רבה על בייניש, אבל כעבור כמה שנים, כלומר בימינו, כשהוא ייצא למאבק בחשב המכפיש זליכה ויצדיק חלק מטענותיו של שר המשפטים פרידמן, הוא יותקף כאויב בתי המשפט, בידי אלה המאמינים כי הכל שפיט חוץ ממערכות החוק והמשפט. אבל ברנע, מיותר לציין, פשוט עומד כרגיל על משמרתו העיתונאית ולא מזייף עמדה. טוראי נשאר טוראי.  

     

    • "מסעותי עם פנקס", נחום ברנע. ידיעות ספרים, 342 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים