שתף קטע נבחר

הרעות נעלה על הנקמה

כחברה מוסרית, עלינו לעסוק בדרך בה אנחנו תופשים את עצמנו, ולא בדרך ש"הם" תופשים אותנו

"אמהות שרות, אמהות שרות.

אגרוף רעם ניתך. דומיה חזקה.

בחוצות הריקים צעדו בשורות

פנסים אדומי זקן...."

נ. אלתרמן, "האם השלישית" מתוך "כוכבים בחוץ".

 

בחרתי לפתוח ולסיים בשורות מהשיר "האם השלישית" של אלתרמן מאחר שהיום זהו יומן של האמהות. האמהות שיושבות בציפייה ארוכה ומשירות מבטן אל האופק בחיפוש אחר דמות בנן המבושש לשוב. אלתרמן בדרכו המיוחדת ידע לקלוע לרגשותנו ולתחושותינו ולהחזיר אותנו למקום הכי שורשי שלנו - אימנו.

 

איני מתכוון לחוות את דעתי על מהות עסקת השבויים, אם היא צודקת, נכונה אם לאו. זהו היום הכי לא מתאים לסוג זה של דיון. יש גם שאלות "ערכיות" רבות, לתפיסתי, אך גם הן ימתינו למועד מאוחר יותר.

 

בשנת 1998, מספר חודשים לפני יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, בהיותי סגן צעיר נשלחתי עם עוד קצינים נוספים מחטיבת הצנחנים לחלק את מגן ה-50 למשפחות שכולות של חטיבת הצנחנים לדורותיה. החוויה חשפה אותי לניצחיותו של השכול.

 

באחד מביקורי ברמת השרון, נכנסתי אצל אשה מבוגרת מאוד, בשנות ה-90 לחייה שכבר הייתה עיוורת. גם כיום, כעשר שנים מאוחר יותר, כשאני נזכר באירוע עוברת בי צמרמורת של התרגשות. ראשית, האשה ביקשה למשש את פניי, את מדיי, את הכומתה, את כנפי הצניחה שעל חזי. לאחר מכן הושיטה לי את תמונת בנה שהיתה מונחת לצד מיטתה. הוא היה יפה תואר. 

 

היא סיפרה לי את סיפורו. בנה היה לוחם בגדוד 890 בצנחנים, בפלוגה האגדית של מוטה גור – פלוגה ד'. בפעולת התגמול "חץ שחור" שהתרחשה בעזה בשנת 1955, נפצע בנה באורח קשה מאוד. הקרב הסתבך והבן שהיה בחור אמיץ מאוד פנה לחבריו ואמר: "אני גמור, המשיכו אתם!". כמובן שהם לא המשיכו בלעדיו. חבריו סחבו אותו קילומטרים רבים, למרות שכוחו כבר לא עמד לו. האם סיפרה שאף מוטה גור בעצמו סחב את גופת בנה על מנת להביאו לקבר ישראל.

 

מסיפור זה למדתי שמי שמיישם את הערך "שלא משאירים פצועים או הרוגים בשטח" אלו הלוחמים, אנחנו, אלו שבשטח. אלו שרואים את מבט עיניו של חברם בשטח בשעה שנפגע. אלו שראו את מבט עיניי בשעה שנפצעתי ועשו הכל תוך חירוף נפשם כדי להצילני. הם המכתיבים את הערך ומקעקעים את הנורמה.

 

לא ראש ממשלה. לא שר ביטחון. לא כל דרג מדיני אחר יכתיב את הערכים בשדה הקרב וילמד "רעות" מהי. עליהם מוטלת האחריות לצידוק המוסרי לשלוח את הלוחמים לקרב ולהשיבם. עליהם מוטלת האחריות להתמודד עם השאלות הרבות שנשאלות בתום הקרבות, בניהן שאלת הבנים שלא שבו.

 

אך כעת הבנים, הלוחמים, החברים – בדרכם הביתה. ולצערנו, הם אינם בחיים. מבחינתי אין הדבר משנה מאומה מחובתנו המוסרית להביאם למעמד בו דגל ישראל עוטף את ארונם, כדי שלא יהיו מיטלטלים משל היו סחורה בידי בני העוולה הללו.

 

המחירים כואבים. הם תמיד היו כואבים. ההבדל "בינינו" ל"בינם" הוא שלנו אסור לפעול מתוך שיקולים של נקמה, של שנאה. הנקמה והשנאה "מעוורות" ושומטות את הצידוק המוסרי שלנו לשלוח את בנינו, ביום שיידרש חלילה לשדה הקרב.

 

הכלל שעל פיו אין משחררים "סמיר קונטרים" – כלומר רוצחים שפלים ונתעבים, הומצא כדי לספק דחף מאוד טבעי של נקמה. זהו מצב בו מתקיים קונפליקט בין ערכים שונים, אך הנקמה שלעצמה אינה ערך ולכן עלינו לצדד ברעות ובצידוק המוסרי שהם מבחינת פנינו קדימה. הנקמה היא עם הפנים אחורה.

 

בשעה קשה זאת כולנו יחד עם המשפחות, כואבים את כאבן שהפך להיות קולקטיבי. בתקווה רבה שבעתיד כל הנעדרים והשבויים ישובו הביתה לאימותיהם בשלום.

 

אני מציע לנו, כחברה מוסרית, לעסוק ב"איך" אנחנו תופשים את עצמנו, ולא איך "הם" תופשים אותנו.

 

"והאם השלישית בעיניה תועה –

לא היה לי יקר כמוהו...

איכה אבך לקראתו ואינני רואה

אינני יודעת איפה הוא..."

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אמיר כהן
תומר בוהדנה
צילום: אמיר כהן
מומלצים