יודעים ושותקים

סמיר קונטאר עבר הבוקר בעיר שלי. לא ראו את זה בטלוויזיה כי ישראל הרשמית לא איפשרה להראות. כמעט שהתפתיתי לצאת החוצה, מתוך רצון לראות במו עיני את האיש שפעם, ב-1979 כשהיה בן 16 וחצי, ירה למות בדני הרן לעיני בתו בת ה-4 עינת. אביה הנרצח היה הדבר האחרון שראתה בחייה, לפני שסמיר קונטאר רוצץ את גולגלתה במכות בקת רובה, כשראשה על סלע. בין הסלע לרובה מחץ אותה. בינתיים, באינטרסול, סמדר הרן ניסתה לגונן על יעל בת השנתיים ולא הצליחה. יעל נחנקה למוות. יהי זכרן וזכרו ברוך.

זה קרה 200 מטר מהבית שלי ורציתי לראות את מה שישראל הרשמית הסתירה, את עיניו של סמיר קונטאר, את שמחת הנצחון המובנת שלו במקום שבו ישראל כשלה מאוד. חלק מהכשלון טמון בהתנהגותה המקובצת של העיתונות, במיוחד עיתונות הטלוויזיה, במגעיה עם ישראל הרשמית בעניין רגב וגולדווסר, יהי זכרם ברוך, מאז היום בו פרצה מלחמת לבנון השניה.

הארונות מגיעים לישראל (צילום: רויטרס)

צפיתי הבוקר בשלושת הערוצים. זה לא היה קשה. כולם הסתדרו כמו על פי פקודה מגבוה, בצד הלבנוני ובצד שלנו. כולם הראו את אותן תמונות ממש, והנה הגיעו הארונות השחורים וכל מובילי השידורים הורידו מיד את קולותיהם באוקטבה אחת לפחות וגם משכו סופים של מילים ודיברו באיטיות. טון-יום-הזכרון אפשר לקרוא לזה. אני כמעט בטוחה שמובילי השידורים עשו זאת באופן אוטומטי לגמרי, כי הם הרי כל כך מורגלים בטרגדיות. ככה זה אצלנו.

ולכולם היה רב-הבית שאמר מה שאמר ופרשן-הערבים והשכנים-של וראש העיר של, וגם הפעם, עד לשעה 11:35 שבה כיביתי את הרעש הממלכתי המזוייף הזה בשאט נפש, לא יצא לי לראות אזכור מאוד פשוט של העובדות היבשות על מותם של בני משפחת הרן שהובאו כאן בפתח הדברים.

לעומת זאת, בלטו פרשנינו בזחיחותם ובלהיטותם לגלות לנו שרגב וגולדווסר מתים עוד לפני שהארונות הגיעו. פרשנינו, כך מתברר, יודעים זאת מזמן. הנה רוני דניאל: "מכל מה שניתחו ומנתחים זו היתה פגיעה קטלנית מראשיתה", הוא אומר לפני שראינו ארון, בשעה 09:30.

וכשהארונות מגיעים אומרים בערוץ 2: "חיזבאללה תעתע בציבור הישראלי", ובערוץ 1 אומרים: "במשך שנתיים חיזבאללה שומר את הסוד הנורא הזה", ובערוץ 10 שואל יעקב אילון, כמעט באותן דקות ממש, "איך צמח הארגון הזה ששולט כל כך במניפולציה בתקשורת?"

הארגון שיעקב אילון מתכוון אליו הוא חיזבאללה. ואני יושבת בתפקידי כבטטת כורסה ולא מאמינה: חיזבאללה, יש לו אחריות לא לתעתע בציבור הישראלי? לחיזבאללה אתם באים בטענות? חיזבאללה שומר את הסוד הנורא או שמדינת ישראל הרשמית במעשיה ובמחדליה תרמה לשמירתו?

קמפיין שקרי

ולענין מניפולציה בתקשורת, אם יעקב אילון היה יכול לזפזפ כמוני, הוא היה לומד דבר או שניים ממניפולטור גדול וחכם ועיתונאי שאני מעריכה, עמנואל רוזן, שבערוץ 2 אמר מיד אחר כך שלעיתונות יש חלק חשוב מאוד בעצם העסקה, מפני שהעיתונות ערכה כאן קמפיין של ממש להשבת החיילים. ואלמלא הקמפיין, מוסיף רוזן, "אולי היינו מאבדים את עקבותיהם של הגופות". הוא הרי יודע מזמן שמדובר בגופות.

 מכוניות הצלב האדום (צילום: ערוץ 2)

כשהנביא ירמיהו אומר לרחל הבוכיה, המקוננת על בניה, "ושבו בנים לגבולם", הוא לא מתכוון לארונות שחורים. תפתחו פרק ל"א בירמיהו, ותיכף תבינו כיצד זה מתקשר לעסקת השבויים וייצוגה הטלוויזיוני. העיתונות ערכה קמפיין אבל העיתונות דאגה להצניע את המציאות, במקום לערוך קמפיין נוסף ומקביל לחשיפת המציאות, שזה בדיוק תפקידה. והמציאות היתה, שרגב וגולדווסר מתו מיד באירוע החטיפה.

בזהירות גדולה ניתחו בצה"ל את המציאות הזאת בזמן המלחמה. כל כך

בזהירות, עד שהדו"ח לא הגיע לידי ראש הממשלה אלא רק אחרי שד"ר רונן ברגמן, עיתונאי שלא הולך בתלם, אמר לו שיש דו"ח כזה. הדברים מתועדים בספרו המצוין של ברגמן, "נקודת האל-חזור", שערך שחר אלתרמן. הספר ראה אור ב"כנרת זמורה ביתן" והפרק הרלוונטי למציאות של היום מובא כאן.

ושבו בנים לגבולם, את זה רצה הציבור, והלחץ התקשורתי שעמנואל רוזן כל כך גאה בו היה חלק מהסיבה לכך שעסקת הארונות השחורים יצאה בסופו של דבר אל הפועל. לחץ תקשורתי יוצר לחץ ציבורי, כי כולנו הרי ניזונים מהאמת האחת והיחידה שבמשדרי האקטואליה של שלושת הערוצים.

ולכן כשיונית לוי אומרת: "אפשר להתנחם שיש סוף לפרשה העגומה והקשה הזאת, שזה נגמר", היא בכלל לא מודעת לשקריות שבדבריה: אין לזה סוף כי עסקת השבויים הבאה תהיה גרועה עוד יותר, כי ככה זה בעסקאות שבויים מאז 1986, מימי עסקת ג'יבריל. מקבלים את המתים, מוסרים את המחבלים החיים, מוותרים על בירור מצבו של רון ארד, ופעם אחת מקבלים איש חי. אלחנן טננבאום.

כשיורים לא מבקרים

בשעה 11:20 דני קושמרו שואל סוף סוף בערוץ 2 את השאלה הראשונה הנכונה מבחינה עיתונאית. עד אז נשטף הציבור הצופה באשד מלים ותמונות צפויות להחריד. הציבור בשבתו כבטטה נשטף בדברים האלה מאז נפתח השידור, מאז נפתחה מלחמת לבנון השניה בקול תרועת פרשנים מתלהמים, מאז הושרשה אצלנו הנורמה שכשיורים לא מותחים ביקורת, וכשיש ארונות וגלעד שליט חי לא שואלים שאלות.

גם היום אומר עמנואל רוזן: "אי אפשר לקיים שום דיון היום על איך מדינת ישראל מתנהלת מול חטיפות", מפני שגלעד שליט עדיין לא חזר. גם במלחמת לבנון הראשונה לא שאלו שאלות קשות, אבל אז שלט בחיינו ערוץ ממלכתי אחד.

לשאלת קושמרו: "האם ראש הממשלה לא היה צריך להסתכל לציבור בעיניים, סליחה על הקלישאה, ולומר שהם חללים?"

תשובתו של אודי סגל לא היתה ברורה. הוא בכלל רצה לענות לשאלה אחרת.

ושאלת הבטטה שלי היא: האם לא היה זה מתפקידכם, ערוצים משדרים יקרים, לשאול את ראש הממשלה שוב ושוב לפני העסקה? והאם לא הייתם צריכים לדווח על סירובו לענות, ולדווח עוד ועוד על כך שכל סימן המצוי בידי כל גורם רשמי שהוא מצביע על ארונות, לפני שהציבור הבין שיש כאן קמפיין של "שבו בנים", והבין את הדברים כפשוטם: חיים ישובו. כמו שמבטיח הנביא ירמיהו. נבואת נחמה יפה הוא מבטיח.

מילותיו האחרונות של רוני דניאל שיכולתי להקשיב להן בלי להטיח חפץ

כבד בטלויזיה: "יונית, זה בוקר קשה, זה לא יום רגיל, אבל זו מציאות חיינו, חיילים נופלים על משמרתם, וזה כל הסיפור שלנו כאן במקום הזה, בשכונה הבעייתית בה אנו חיים, אתה קובר את חבריך ומבין שאתה צריך להמשיך לעשות את מה שעשית קודם", אמר דניאל.

הוא התכוון שצריך להמשיך ללכת למילואים ולצבא. אין לי מחלוקת איתו בעניין הזה, רק בעניין תמיכתו הבלתי מסוייגת, המתלהמת, במהלכי צה"ל, כשהוא יודע היטב ככתב צבאי ותיק שהעילה למלחמה איננה "ושבו בנים לגבולם" כי אם " אנחנו לא יודעים אם הם חיים או מתים, אבל יאללה, נכניס לחיזבאללה, ואם ימותו עוד חיילים, ככה זה אצלנו".

"ושבו בנים" היא נבואה על הבטחה אלוהית לאם מקוננת. אין דימוי נאה יותר מזה ללוות בו רחשי לב ציבוריים קשים, אמיתיים, סביב הבנים. רק מה, שתפקידה של עיתונות אמיתית איננה ליצור דימויים זמינים ומנחמים ולקמפן קמפיינים סביבם, כי אם לדבר נכוחה על מציאות חיינו, כולל זו שרונן ברגמן הציג לראשונה לראש הממשלה לפני המון המון זמן.

מילותיו האחרונות של אהוד גולדווסר בקשר, רגעים לפני אירוע החטיפה: "שיהיה לכולכם בכיף".