פרישה מוקדמת של המקצוע

אלה מאיתנו שעדיין עובדים ב"וושינגטון פוסט" נפרדו לא מזמן מ-110 עמיתים. במסיבת הפרידה יכולנו לזלול עוגות פרידה עד להתפקע, להתעכב על עמודי הומור שצוירו לכבוד האירוע, ולדבר על הימים שבהם ה"וושינגטון פוסט" טָפַף בגאווה ממש כמו עורכו הראשי לשעבר בנג'מין ברדלי המבריק, הקשוח, הסקרן תמיד, אשר הפך את ה"פוסט" מיומון אפרורי לעיתון ששינה את מהלך ההיסטוריה האמריקנית בשנות ווטרגייט.

ה"וושינגטון פוסט" כבר איבד לא מעט מן השחצנות הזאת – אף שזכה השנה בשישה פרסי פוליצר, התואר הנחשק ביותר בעיתונות האמריקנית – והפרידות האחרונות לא היו שמחות כלל. עמיתינו עזבו משום שנוכח ההידרדרות במצב העסקים קיצץ ה"וושינגטון פוסט" את דסק החדשות והציע הסדר נדיב לפרישה מוקדמת, אשר רבים מן העיתונאים והעורכים המנוסים ביותר חשו שאינם יכולים לסרב לו. בין הפורשים היו עיתונאית-חוקרת זוכת פרס פוליצר, כתב הפנטגון הטוב ביותר בארצות-הברית, שני מבקרי קולנוע ותיקים, מבקר מוזיקה חתן פרס פוליצר, העורכות הראשיות של מדורי הסגנון, הבית, התיירות והספרות, 22 מבין 33 המשכתבים שעמדו בתנאי הפרישה המוקדמת, כתב מוכשר לענייני מדע, כתבת חוץ, שלוש מתוך ארבע הכתבות לענייני בריאוּת ועוד רבים אחרים.

זה היה סבב שלישי של פרישות מוקדמות, ובכל פעם יורד גיל הסף עוד. הפעם נדרשת להיות בן 50 עד סוף השנה. אני החמצתי את הסף הזה בשבעה שבועות בלבד. אלמלא כן, אינני בטוח מה הייתי עושה. אני חש תחושת נאמנות אדירה ל"וושינגטון פוסט" ולעיתונאות, אבל בשלב זה אינני בטוח שה"פוסט" חש נאמנות דומה כלפי.

אחרי אחד מסבבי הפרישה הקודמים אמר מישהו, שאפשר היה להוציא יופי של עיתון עם כל הכישרון שעזב את העיתון. אבל איש לא יעשה זאת. תעשיית העיתונות האמריקנית נמצאת במשבר. המודל העסקי קורס. למשל, כפי שציין לא מזמן עמיתי האווי קוּרץ, קבוצת "אוויסטה קפיטל פַּרטנֶרז", אשר קנתה את ה"מיניאפוליס סטאר טריבּיוּן" לפני 14 חודשים, נאלצה למחוק 75 אחוז מתוך 530 מיליון דולר שהשקיעה ברכישה. בזמן הרכישה חשבו ב"אוויסטה" שהם ביצעו אותה במחיר מציאה; הבעלים הקודמים, "מק'קלצ'י ניוּזפייפרז", שילמו 1.2 מיליארד דולר ב-1998.

עיתון אזורי מצוין נוסף, ה"פילדלפיה אינקוויירר", גולש כעת ב"מדרון המוות של פילדלפיה", כפי שכינה זאת אחד מעמיתי. העיתון מקצץ בדסק החדשות, מאבד קוראים, מפטר עוד כתבים, ונשאר עם מספר קוראים מצומק עוד יותר. אפילו ה"ניו-יורק טיימס" נתון בקשיים, ודחף לאחרונה כ-100 מעובדיו לפרישה מוקדמת.

מצבו של ה"וושינגטון פוסט", שבו התחלתי לעבוד לפני 19 שנה, טוב בהרבה ממצבם של רוב העיתונים האחרים. אחיזתנו בשוק המקומי איתנה, השוק עצמו צומח, ואנחנו שומרים את הקוראים המקומיים במחנה שלנו באמצעות שילוב של ה"פוסט" המודפס, אתר האינטרנט של ה"פוסט", עיתון בשם "אקספרס" המחולק חינם ברכבת התחתית ועיתון בספרדית. נתח השוק שלנו באזור וושינגטון גבוה מאוד.

יתר על כן, משפחת גרהם, השולטת בחברה-האם של העיתון, מחויבת להדפיס עיתונות איכותית ורואה זאת כייעוד – והיום קל יותר להגשים את הייעוד הזה בזכות רכישתה הנבונה, לפני שנים אחדות, של חברה רווחית ביותר לשירותי חינוך בשם "סטנלי קפלן".

ובכל זאת, גם אנחנו לא חמקנו מהסערה המטלטלת את עסקי העיתונות בארצות הברית. רווחי חטיבת העיתונות המודפסת של ה"פוסט" הולכים ומצטמקים. מכיוון שכך החברה מקצצת בהוצאות, והנה אנחנו שוב אצל עוגות הפרידה בחדר המערכת. סבב הפרישה האחרון יצמק את דסק החדשות, שמנה בעבר יותר מ-900 איש, לכדי 650 עובדים בקירוב.

כתוצאה מכך אנחנו נאלצים לקבל החלטות מכאיבות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. עוד לפני כן למדנו למשל לחיות בלי כתב כלכלי לענייני בריאות (אף שמגזר זה תופס 15 אחוז מהכלכלה האמריקנית) ובלי עיתונאי המקדיש את כל זמנו לסיקור דרום-מזרח אסיה. אני עצמי אחראי לתחום האנרגיה, ונאלץ לקבל לא מעט החלטות קשות. לאחרונה נדרשתי להחליט אם לכתוב על חקיקה חשובה בענייני אקלים, על מחירי השיא החדשים של הנפט, על חלק שערורייתי הקשור באנרגיה בחוק החקלאות, או על סכסוך בעל אופי פוליטי בין רוסיה לחברת האנרגיה BP שעניינו מיזם נפט משותף. בקרוב יהיה עלינו לקבל עוד הכרעות ולהתרגל לשינויים נוספים.

אם פעם שאפנו לסיקור מקיף של הממשל, של הפוליטיקה הבינלאומית ושל המטרופולין וושינגטון, היום עורכינו מדברים על בחירה זהירה של מטרות ועל הגדרה מחודשת של הייעוד שלנו. העורך הראשי לנרד דאוּני כתב במזכר לעובדים ב-2006 על "ההזדמנות לשנות את העיתונות נוכח העידן החדש". מילים נועזות, אבל פרט לרזון שנכפה עלינו, כיצד אמורה העיתונות החדשה הזאת להיראות?

הסיכון: ניוון עיתונאי וחורבן כלכלי

האיום המרחף מעל העיתונים והטלוויזיה בארצות הברית הוא האינטרנט, כמובן, והפתרון מבחינת העיתונות האמריקנית עשוי אף הוא להיות האינטרנט. אנשים רבים, בעיקר צעירים, שואבים יותר ויותר את חדשותיהם מן הרשת, ולא בהכרח מאתרי האינטרנט של העיתונים. הם פונים לקטעי וידאו ממופע ה"חדשות" הסאטירי של ג'ון סטיוארט, ליוּ-טיוּבּ, לחדשות גוגל, לאתר החדשות של מאט דראדג' ולמקורות אחרים.

זאת ועוד: הצעירים אינם סבורים שעליהם לשלם תמורת החדשות שהם קוראים, ועל כן האתרים האלה אינם נוהגים לדרוש תשלום. עובדה זו הגדילה מאוד את מספר קוראי העיתונות האינטרנטית, אבל המיטה אסון כלכלי על העיתונים. מספר הקוראים של ה"וושינגטון פוסט" גדול היום פי כמה וכמה מזה שהיה לו בעבר, וקוראים אלה מגיעים מכל העולם, הרבה מעבר לטווח של משאיות החלוקה שלנו. תפוצתה של מהדורת הדפוס אמנם ירדה מ-813,000 בשנת 2000 לכדי 673,000 היום, אבל אתר האינטרנט של ה"פוסט" מושך 9.4 מיליון מבקרים מדי חודש, ו-85 אחוז מהם באים מחוץ לאזור וושינגטון.

באופן תיאורטי, ההכנסות מפרסום ברשת היו אמורות לפצות על הכסף שאבד מן הפרסום בדפוס. יש הסבורים (וכולנו ממשיכים לקוות) שזה אכן מה שיקרה בעתיד, אבל בפועל זה עדיין לא קורה. ה"וושינגטון פוסט" הפסיד בשנה שעברה 77 מיליון דולר בהכנסות מפרסום ביחס לשנה שקדמה לה, והוסיף שישה מיליון דולר בלבד מפרסום ברשת. עמודי המודעות הקטנות – אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של העיתון – ניתנים בחינם באתרי אינטרנט רבים; המודל העסקי הזה אינו מסוגל לממן דסק חדשות.

הבעיה עם הצטמקותו של דסק החדשות היא זו: בעיתון דסק החדשות אינו עוד סעיף הוצאה. מדובר בנכס. למעשה זהו הנכס היחיד שמבדיל את משרדי העיתון מכל נכסי הנדל"ן האחרים במרכז העיר. זוהי המכונה שמייצרת את המוצר שלנו. ועל כן האתגר האמיתי עבור העיתון אינו צריך להיות כיצד לקצץ בהוצאות המערכת; האתגר האמיתי צריך להיות כיצד למנף את הנכס הייחודי ביותר של החברה כדי שנוכל לממש במונחים כלכליים את הערך העיתונאי שיש בידינו. זו אינה משימה קלה, אבל אני חושש שסבב אחר סבב של פרישות מוקדמות ופיטורים יביאו רק ניוון עיתונאי וחורבן כלכלי – גם אם איטי יותר.

העורכים הראשיים ואנשי הכספים מנסחים זאת אחרת. הם סבורים שהתפוצה הפוחתת והכנסות הפרסום המידלדלות של מהדורת הדפוס יתייצבו בנקודה כלשהי, בעוד ההכנסות מפרסום ברשת ימשיכו לעלות. בסופו של דבר נמצא נקודת שיווי משקל חדשה, אמנם ברמה נמוכה בהרבה מזו שהיתה בשיאי התקנים שלנו.

עורכים ותיקים רבים סבורים שלא מדובר בסוף העולם. באותו מזכר משנת 2006 כתב דאוני שהקיצוצים והארגון מחדש "מזכירים לי את ימי הראשונים בדסק החדשות, כשבן ברדלי התחיל לבצע מהפכה נועזת בעיתון בשנות ה-60 וה-70. דסק החדשות היה אז קטן בהרבה ממחצית גודלו כיום, ואז היינו אנדרדוג. אבל מצאנו את היתרון היחסי שלנו, הפקנו עיתונות מקורית ונהנינו ליצור את ה'וושינגטון פוסט' שכולכם הצטרפתם אליו".

היום אנחנו מתקרבים קרבה מפתיעה למצבת כוח האדם שהיתה לנו בשנות ה-70. אבל רבים מאיתנו סבורים שהעיתון של שנות ה-90 היה טוב בהרבה מזה של שנות ה-70. וחוץ מזה, הרבה יותר מפחיד לחצות את הקווים הסמליים האלה בדרך למטה מאשר בדרך למעלה.

מציאות טפילית הרסנית

רבים מחסידי הרשת סבורים שאין זה סיפור כלכלי בלבד. עבורם מדובר גם במעין סיפור מוסר. לתפישתם, העורכים והעיתונאים בעיתונים הגדולים ובטלוויזיה נעשו אליטיסטים ולחלק מן הממסד. אחד הכותבים מכנה אותם "מוסדות גדולים ושחצניים", אחרים טוענים שהכתיבה נעשתה משעממת וחנפנית.

חסידי הרשת אומרים שהגיע הזמן שאזרחים מן השורה ישיבו לידיהם את העיתונות, ושיביאו לה נימה חדשה, סדר יום חדש וקול חדש. אני יכול להבין אותם. לפני שנים, כשה"ניו-יורק טיימס" גייס כמה כותבים חדשים לעמודי הדעות שלו וקיבץ אותם תחת הכותרת "קולות של דור חדש", אמרתי בצחוק שהעורכים היו צריכים לקרוא לטורי הדעות האחרים "הקולות הזקנים והעייפים".

באינטרנט לא צריך לשכנע את שומרי הסף המערכתיים של ה"טיימס" שידפיסו את המאמר שלך. חסמי כניסה קורסים בזה אחר זה. אין צורך לקנות בית דפוס ומשאיות ולשכור בית מערכת. די במחשב נייד ובטלפון. היום כל אחד יכול להתיימר להיות עיתונאי מסוג כזה או אחר.

"עיתונאים שצומחים מהשטח מפרקים את המונופול שהיה לאמצעי התקשורת הגדולים על החדשות, והופכים אותן מהרצאה לשיחה", אומר בעל הטור לענייני טכנולוגיה דן גילמור בספרו We The Media. גילמור טוען שהמהפכה הזאת הפכה את התקשורת ל"משהו הרבה יותר דמוקרטי ומחובר לשטח". הוא מברך על עידן של "עיתונות אזרחית", ומזהה את שורשיה בטרגדיה של ה-11 בספטמבר 2001, כאשר רבות מהידיעות על התרסקות שני מטוסי הנוסעים החטופים אל תוך מגדלי התאומים הגיעו מאזרחים מן השורה, שפרסמו ברשת התרשמויות ותצלומים.

הזלזול בתקשורת המיינסטרימית גבר כתוצאה מן האמונה שהעיתונים ורשתות הטלוויזיה לא חשפו מהר מספיק, או לא הדגישו די הצורך, את החורים בטיעוניו של ממשל בוש בעד היציאה למלחמה בעיראק. אם ה"זיכיון" של הזרם המרכזי של התקשורת התבסס על מהימנות ועל היכולת לסנן את האמת מן הספּינים הפוליטיים, הרי הטענה היא שהתקשורת המיינסטרימית ויתרה כביכול על חלק מזכויותיה.

אבל בכל הנוגע לחדשות ולדעות, האינטרנט מנהל יחסים טפיליים עם התקשורת המסורתית. בּלוֹגֶרים ואחרים מדווחים חדשות לעיתים נדירות בלבד. בדרך כלל הם עוסקים בפרשנות, ותכופות הפרשנות הזו רצופה מתקפות ארסיות ואישיות והרבה להט. המידע, על פי רוב, אינו אלא מִחזור של מה שליקטו מן העיתונים שלכאורה אינם מספקים את הסחורה. אבל כמו כל טפיל, חדשות הרשת ופרשנות האקטואליה האינטרנטית מאיימות לחסל את הפונדקאי.

ימי הזוהר שחלפו

כל זה רחוק מרחק רב מעסקי העיתונות שאליהם הצטרפתי עם סיום לימודי בקולג' ב-1980. מִשׂרתי הראשונה היתה ב"וול סטריט ג'ורנל", שם עבדתי כמתמחה בחודשי הקיץ. באותם ימים הוסיף ה"ג'ורנל" עוד ועוד קוראים, מודעות נדחו משום שמכבשי הדפוס לא יכלו להדפיס די עמודים, ולא היתה נסיעה שנחשבה יקרה מדי אם יכלה לעזור במציאתו של סיפור טוב.

לצורך סיקור תעשיית הנפט והגז הטבעי הייתי מנוי על מגוון פרסומים, שהיום נחשבים יקרים מדי לתקציב של ה"פוסט", שם אני עוסק שוב בסיקור תעשיית האנרגיה. כן, אלה היו ימי שפע – עד היום אני מתקשה להאמין כשאני נזכר בגובה החשבון בארוחות עסקיות מסוימות – אבל הנקודה החשובה היא שאם סיפור טוב דרש השקעה של זמן עיתונאי, ה"ג'ורנל" נתן לך את כל הזמן הזה.

דור העיתונאים שלי הצטרף לעסק בימי הזוהר שלאחר פרשת ווטרגייט. שניים מכתבי ה"פוסט" – בוב ווּדווֹרד וקרל בֶּרנסטַיין – חקרו את הפריצה שהיתה ב-1972 למטה הארצי של המפלגה הדמוקרטית בבניין ווֹטרגייט בוושינגטון. הם פרסמו גילויים קשים על מעורבותם של הנשיא ניקסון ויועציו בפריצה ובפעולות ההשתקה שנעשו לאחר מכן, ואשר חשיפתם הביאה להתפטרותו של ניקסון באוגוסט 1974. הפריצה לבניין ווטרגייט היתה פגיעה אחת מיני רבות שפגע ממשל ניקסון בחירויות האזרח, וחשיפתה תרמה תרומה עצומה למוניטין של התקשורת ככלב שמירה עצמאי.

בדומה לכתבים צעירים אחרים, גם אני צפיתי בסרט "כל אנשי הנשיא", אבל התעניינותי בעיתונות נבעה לאמיתו של דבר מהתסיסה הפוליטית הכללית שקדמה לווטרגייט ונמשכה גם אחריה.

מהומות גזע התרחשו במרחק 20 דקות הליכה מבית ילדותי בניו ג'רזי. דיווחים ממלחמת וייטנאם שודרו בטלוויזיה מדי ערב, ואני זוכר במעומעם כמה מן התלמידים המבוגרים יותר מתלבטים אם לשרוף את צווי הגיוס שלהם. הרוקנ'רול שטף את הארץ. מוסכמות של לבוש הלכו ונעלמו. מוסדות אקסקלוסיביים נפתחו לפני שחורים, נשים ויהודים. שערוריית ווטרגייט היתה רק האחרונה בסדרה של התפתחויות מהממות אשר שינו את פני ארצות הברית. העיתונות הציעה מושב בשורה הראשונה לצפייה בכוחות החברתיים והפוליטיים המעצבים את המדינה, והזדמנות להשתתף בשׂיחה, כפי שמנסחים זאת היום חסידי הרשת.

עוצמה כלכלית כבסיס כוח עיתונאי

העיתונות האמריקנית לא החלה את דרכה בתור מקצוע מכובד הנשמע לַסטנדרטים ולָאתיקה שהתקבלו כבר כמובן מאליו כשהתחלתי לעבוד ב-1980. תומס ג'פרסון אמר אמנם, שאילו ניתנה לו האפשרות לבחור בין ממשל בלי עיתונים לבין עיתונים בלי ממשל, היה בוחר באפשרות השנייה, אבל בפועל היתה העיתונות האמריקנית בתקופת מלחמת העצמאות ואחריה שוחרת מדון, לוהטת ומפלגתית, ולא נרתעה מפני השתלחויות אישיות אכזריות ותכופות גם חסרות בסיס.

בקיצור, היא דמתה במידה רבה לחלק גדול מהפרשנות ההמופיעה היום ברשת.

אולי מה שאנו עדים לו לאחרונה בפרשנות ובעיתונות האינטרנטית אינו חידוש, אלא חזרה אל המסורת האמריקנית האמיתית שלנו, שיבה אל עידן שבו כוחה של העיתונות לא הוחזק בידי תאגידים גדולים בלבד, ושבו כל אחד היה יכול לפרסם עלון כמעט באותה הקלות שבה היום אפשר לכתוב ולפרסם בלוג.

אולי העיתונות שקראתי בצעירותי וששקועה היום במשבר – העיתונות אשר הוקירה את האובייקטיביות, או לכל הפחות את ההגינות, והקפידה להפריד את עמודי החדשות מעמודי הדעות ה"שקולות", שנכתבו ברובן בידי כתבים לשעבר – היא החריג האמיתי בתולדותינו.

ובכל זאת, אסור לשכוח שעיתונים חזקים מקיימים עיתונאות חוקרת ונועזת ומעצימים את השפעתה של העיתונאות הזאת, שהיא עיתונאות שאנשים יחידים מתקשים למלא בכוחות עצמם את משימותיה. עיתונים חייבים להתבסס על תשתית ארגונית וכלכלית יציבה כדי שיוכלו לעמוד בפני מי שמנסים להרתיע אותם ולגרום להם להצניע סיפורים קשים.

שריריו הכלכליים של ה"פוסט" עזרו לו כשהעיתון החליט לפרסם את מסמכי הפנטגון למרות איומיו של ממשל ניקסון. בתחילת הקריירה שלי, כשסיקרתי את תעשיית הנפט והגז הטבעי עבור ה"וול סטריט ג'ורנל", ביקר מנכ"ל "אקסון" קליפורד גרווין במערכת ואיים לבטל את כל המודעות של "אקסון" אם הסיקור שלנו לא יֵעשה "אחראי" יותר. העורך הראשי, פרד טיילור, השיב לו ביובש, "אבל קליף, לא ידעתי שפרסום הוא אחת הפעילויות הפילנתרופיות שלך".

עוצמה כלכלית גם נותנת לעיתונים כוח ליטול על עצמם יוזמות שאפתניות. בשנה שעברה אִפשר ה"פוסט" לשני עיתונאים לבלות כמה שבועות בתיעוד היחס הגרוע שניתן לחיילים ששבו מעיראק. סיפוריהם הובילו לבדק בית רציני בבית החולים "וולטר ריד". שני עיתונאים אחרים בילו חודשים בתיעוד הדרכים שבהן סגן הנשיא צ'ייני הוביל את הממשל כולו באף מאחורי הקלעים. הם זכו לפוליצר על עבודתם.

דוגמאות מפורסמות פחות לפרויקטים עתירי-עבודה חשובות לא פחות: מדור המטרופולין של העיתון שלח בשנת 2006 שני עיתונאים לבלות חודשים במעקב אחר טובות הנאה שהעניקו פקידי הממשל המקומי לחבריהם בתחומי הנדל"ן ואחר התועלת שהפיקו מטובות אלה. כתבותיהם, אשר בוודאי עלו 150,000 דולר או יותר בשעות עבודה, היו ראויות גם ללינקולן סטפנס, חושף השחיתויות המפורסם מתחילת המאה ה-20.

אם עיתונות מסוג זה תיעלם, לא רק תאגידי התקשורת יסבלו, אלא גם הדמוקרטיה שלנו. אין כמו ציבור היודע לשפוט את ביצועי נבחריו, וציבור יודע הוא ציבור שקטנים יותר הסיכויים להובילו באף, או להפכו להמון אי-רציונלי מהסוג שהאבות המייסדים חששו והזהירו מפניו.

האווי קורץ, אחד מוותיקי ה"פוסט", נזכר בהרצאה שנשא לאחרונה באוניברסיטת הרוורד: "כשנאמתי לאחרונה באוניברסיטת הרוורד, סטודנט שחצן אחד אמר לי 'כל מה שאני צריך אני מקבל מיוּ-טיוּבּ. מה אתם מתכוונים לעשות בעניין הזה?'

'מה אתה מתכוון לעשות?!' השבתי לו. אם אנשים רוצים להתעלם מהחדשות, אף אחד לא יכול להכריח אותם לשנות ממנהגם. אנחנו יכולים לספק מידע באופן חכם יותר, מהיר יותר ותוסס יותר, אבל אנחנו לא יכולים להאכיל את הציבור בכפית. אם העיתונים יבלו וימותו, אחת הסיבות לכך תהיה שהדור הבא זנח אותנו לטובת משחקי מחשב וסרטים באורך מלא באַיי-פּוֹד. מהדורות החדשות בטלוויזיה עומדות בפני שחיקה דומה. אולי, בסופו של דבר, אנחנו מקבלים את התקשורת שמגיעה לנו".

עדיין בעלת תפקיד חשוב

אבל מוקדם מדי להספיד את העיתונים בארצות הברית. ל"ניו-יורק טיימס" עדיין יש דסק חדשות עצום וסדר יום עיתונאי שאפתני. ה"וושינגטון פוסט" עדיין מחזיק שלושה כתבים בסין, משרד מצוּות היטב בבגדד ותריסר כתבי חוץ אחרים, ויש לו דסק פוליטי חזק מאוד ויחידה חוקרת מלאה פרויקטים.

"חדשות בלומברג" פיתחו מבנה עסקי המשתמש במסופים בלבד ותומך במספר בלתי-נתפש של 2,300 כתבים, רבים מהם פליטים איכותיים מן העיתונים. משפחה אחת שעשתה את כספה בעסקי הבנקאות מממנת את ארגון "פּרוֹ-פּוּבּליקה", בניהולו של פול סטייגר, העורך הראשי לשעבר של ה"וול סטריט ג'ורנל"; הארגון מעסיק כ-25 עיתונאים, שכל תפקידם לבצע כתבות תחקיר הניתנות לפרסום חינם אין כסף בעיתונים הגדולים. רופרט מרדוק שופך הון ל"וול סטריט ג'ורנל" מתוך ביטחון שיוכל לעשות שם כסף ולהתחרות ב"ניו-יורק טיימס". ואתרי חדשות אינטרנטיים מנסים לשלב את החִיוּת, הגישה והנימה של עולם הבלוגים עם רמת הדיווח והכתיבה של העיתונים. Talking Points Memo ואתרים אחרים שאין להם מהדורה מודפסת פרסמו סיפורים חדשותיים שגופי תקשורת גדולים יותר החמיצו. "אנחנו החלכאים המוכתמים בדיו של העידן הדיגיטלי", אומרת הצהרת הייעוד של ה"וושינגטון אינדיפנדנט", שהושק לא מזמן ומגדיר עצמו בתור "עיתון רשת זריז בנושאי מדינה ומדיניות".

לתקשורת המיינסטרימית המושמצת יש עדיין תפקיד חשוב. אנשים יכולים לגלוש באינטרנט ולמצוא בו את המידע הרצוי או הנחוץ להם, בדיוק כפי שאדם יכול לטרוח ולנסוע לארצות זרות, להקשיב לדיונים בקונגרס, לקרוא דו"חות וכתבי עת ולהשתתף במאות שיחות. אבל היקף המידע הזמין היום גדול כל כך, ומרכיבי המפתח שלו מוסתרים לעיתים טוב כל כך, עד שאני מאמין שהאדם הממוצע רוצה לפנות למקום כלשהו – אם בדפוס ואם ברשת – שיפעל כמתווך, שיסנן, שישקול ושיארוז את החומר באופן תמציתי.

עיתונים יכולים גם להסתגל. אתר האינטרנט שלנו מעסיק כ-300 עובדים. גם אנחנו יכולים לכתוב בלוגים (אני עצמי פתחתי בלוג שכותרתו Energy Wire, אם כי אולי יתברר לי שזה יהיה נטל כבד מדי נוכח הזמן שאני נדרש להקדיש לעיתון עצמו). אין שום דבר שאתר אינטרנט קטן עושה שה"וושינגטון פוסט" אינו יכול לעשות עם אנשיו שלו.

ייתכן גם שכישרונות אינטרנטיים שהפופולריות שלהם מאפשרת להם להרוויח כסף ממכירת מודעות יוכלו להירכש – בדיוק כמו כל כישרון עצמאי אחר. אולי עיתונאים יֵעשו כמו שחקני בייסבול, עם מעריצים שאפשר לספור במדויק. כתבים טובים לענייני מרוצי סוסים למשל יכלו למשוך בעבר 10,000 עד 20,000 קוראים. ה"אטלנטיק מנת'לי" החתים כמה בלוגרים ועיתונאים פופולריים בניסיון להגדיל את התעבורה באתר האינטרנט שלו. הצד השלילי במגמה זו הוא להטם של העיתונאים "למתג את עצמם" היום כמו מוצרים – משחת שיניים, למשל.

האם זו מצבת זכרון?

בתוך כל המהומה הזו בעסקי העיתונות, נחנך לאחרונה בשדרה המרכזית של וושינגטון מוזיאון גדול העוסק בתולדות העיתונות בארצות הברית. ה"נְיוּזיאון", כפי שקוראים לו, שוכן לא הרחק מבניין הקפיטול, ומציג לראווה תגליף שיש בגובה למעלה מ-20 מטר של התיקון הראשון לחוקה וחזית זכוכית אדירה המאפשרת לעוברים ושבים להתבונן במוצגיו.

מבקר העיתונות ג'ק שייפר מהאתר Slate.com אמר שמוטב היה להוציא את הכסף על עיתונות מאשר להציג לראווה מזכרות – ממסוקים ועד נעליה של התופעה האינטרנטית אנה מארי קוֹקס. "אנחנו לא צריכים בית מוזהב ל-6,214 חפצי עיתונות", טען שייפר. הוא כינה את המוזיאון החדש – שבע קומות של פלדה וזכוכית שבבנייתן הושקעו 450 מיליון דולר וארבע שנים – "אנדרטה לגאוותנות עיתונאית".

הניוזיאון הנו עצום. מחווה (או שמא מצבת זיכרון) בת 23,000 מטרים רבועים לעיתונות. בקרוב אולי יזדקק הניוזיאון לכל השטח הזה כדי לשכן את העיתונאים הפעילים בימינו, שיהפכו למזכרות מפוחלצות ותו-לא. בואו נקווה שלא כך יקרה.