תארו לכם, מלחמה שלמה מיותרת

עסקת השבויים שהתבצעה, היתה צריכה להתרחש יום לפני המלחמה ההיא, שלא היה לה שם, ועכשיו היא נודעת לשמצה בשם מלחמת לבנון השנייה. אם היו עושים כן, אולי בכלל לא היתה בכלל מלחמה. העסקה יכולה היתה להצליח בדיוק באותה מידה. תארו לעצמכם, מלחמה שלמה מיותרת.

הצלחתו של המהלך הדיפלומטי הזה ראוי שיזכיר לנו שהעצב והצער על הדם שנשפך, על המלחמה שהביאה הרס בלי סוף בצפון הארץ, וגם שם, בלבנון, הוא גדול. להזכירנו, 140 הרוגים כאן, 1,600 הרוגים שם. טראומה בלתי פוסקת של כל מי שגר באזור. הרס הכלכלה ואובדן האמונה בשלטון. כל זאת לשווא. כל זאת בגלל שהמנהיגים של הארץ הזאת לא למדו דבר וחצי דבר בפוליטיקה של שלום ומלחמה.

כבר במאה ה-19 כתב היסטוריון המלחמה המפורסם פון קלאוזביץ' שהמלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. כמה פשוט. כל ילד יודע שלפני שנותנים מכות, כדאי לעשות משא ומתן. כל דיפלומט מתחיל. אבל לא אצלנו. כאן סיסמאות כמו "נכתוש אותם", "נראה להם", "בעל הבית השתגע" מוצאות להן אוזן קשבת. המנהיגים מתלהמים, והציבור, העיתונות, התקשורת כולה הולכים בעקבותיהם.

קשה להבין איך מדינה כמעט שלמה והמנהיגות שלה לא יודעים מה שכל ילד או דיפלומט מתחילים יודעים: קודם יש למצות את כל הדרכים כדי להשיג את המטרה. רק כאשר אנחנו משוכנעים שמיצינו לחלוטין את כל דרכי הדיפלומטיה אז – כמו שאומרת לנו תורת המלחמה – נצא למלחמה.

אצלנו, בשם החזרת החטופים, ללא כל דיפלומטיה לצורך זה, יצאה מדינת ישראל למלחמה איומה של 33 יום. היא אפילו לא טרחה להודיע לאזרחים שלה עצמה שהיא לא מתכוונת לעסוק בדיפלומטיה. היא אפילו לא השתמשה בדיפלומטיה כדי להשהות את המלחמה הזו ולתת לנו הזדמנות להסתלק מאזור המלחמה, להוציא את הזקנים והחולים מטווח המלחמה המתוכננת.

אפילו למסע להודו יוצאים הצעירים שלנו מוכנים טוב יותר. לפחות הם מודיעים להורים. לנו, כאן במלחמה הזו לא נתנו זמן. את אמא שלנו בת ה-100 היינו צריכות להוציא תחת מטר של טילים. נראה שאפילו לחטופים עצמם לא באמת דאגו. הרי הם בעצמם היו באותו אזור שהותקף והופצץ ללא רחם על ידי ישראל. איפה הם היו במשך המלחמה ההיא? מה קרה להם? אולי הופצצו מאש כוחותינו? לא נראה שלמישהו זה בכלל היה אכפת.

היום כדאי להיזכר שאפשר היה לנהוג אחרת. שהיו מתי מעט שהתנגדו למלחמה מיד. שיצאו להפגנות יום יום – בחיפה למשל ובתל-אביב. באותה עת נחשבו המתנגדים למלחמה לבוגדים, אך יכולנו לחסוך לוועדת וינוגרד את חודשי העבודה שהיא השקיעה ואת ערמות הנייר שהיא ייצרה. יכולנו לחסוך את ההרוגים והפצועים, את ההרס והחורבן. אולי אפילו את ההתחמשות החדשה של החיזבאללה.

מי יכול לדעת מה היה קורה אילו היה מתחיל משא ומתן עם החיזבאללה ולא מלחמה? הרי מאז שישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000 החיזבאללה ממשיך לדרוש את השבויים שלו. מי יוכל לדעת מה היו פני הדברים אם ישראל היתה יודעת לסיים את הכיבושים שלה בצורה חכמה ונדיבה ושוחרת שלום?

עצוב לנו להיות צודקים היום. כואב לנו להבין שהמלחמה ההיא היתה לשווא. המנהיגים הובילו את המדינה למלחמה בתואנת שווא. הם לא ניסו להחזיר את החטופים, הם כמובן לא הצליחו. מה שהיה צריך להתרחש לפני שנתיים קורה לנגד עינינו היום. כמה חבל, כמה מיותר.

ד"ר חנה ספרן. השתתפה בהפגנות נגד המלחמה בחיפה ובתל-אביב. פעילה באשה לאשה-מרכז פמיניסטי חיפה ובקואליציית הנשים לשלום.