צרור וחמול בדיבור אחד
אחרי חטא "בעל פעור" צוררים היהודים הזועמים במדיינים, והורגים גם נשים וטף. רוחמה וייס חושבת שבמקום לחימה, מכעס יכולה לנבוע גם חמלה - כזו שתצרור את האחר עמנו, תאגד אותנו ותציע לנו אהבה
צוררים? אנחנו?
הפרשה שלנו פותחת בסוף הבלתי נגמר של חטא "בעל פעור". בפרשה הקודמת מגייס מלך מואב את זקני מדיין למאבק בבני ישראל. הניסיון הראשון והכושל הוא לשלוח את בלעם לקלל את בני ישראל. לאחר שהפכו קללותיו של בלעם לברכות, פונים המנהיגים המבוהלים לצורת לוחמה חדשה: בנות מואב/ מדיין (מה לעשות, זה קצת מתחלף בסיפור) עובדות לבעל פעור, ובני ישראל זונים אחריהן. באופן לא מפתיע השיטה הזו עובדת, ובעקבותיה מגיעה הנקמה האלוהית בבני ישראל (כה, ט): "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". בבשורה הקשה הזו מסתיימת פרשת בלק.
הפרשה שלנו פותחת בסיפור קשה, אכזרי ואניסופי, נקמת בני ישראל במדיינים (כה, טז-יח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר".
בפרשה הזו, אנחנו - בני ישראל, בהנהגתו של פנחס שהחל במסע הנקמה, נהרוג אנשים, נשים וטף על מנת "לסגור חשבון" עם המדיינים, ולקיים את הציווי האלוהי "צרור את המדיינים".
מגלים את ערוותנו
דקה לפני שמרחץ הדמים נפתח, אני מנסה לברר למה בכלל יצאנו למסע הנקמה במדיינים. הם פחדו מאיתנו? זה לגמרי אנושי. הם ניסו לקלל אותנו? זה לא הלך להם, ואפילו הרווחנו ברכות יפות. זנינו אחרי בנותיהם שעבדו לבעל פעור? זה כנראה נכון, אבל זו הבעיה שלנו, אף אחד לא הצמיד לנו קנה לרקה.
אז מה הסיפור? בנות מדיין עבדו את אלוהיהן כפי שהן רגילות, אולי הן ניסו לפתות אותנו ואולי לא, אבל אנחנו התפתינו. אפילו אלוהים הבין שאנחנו אשמים, ועל כן הוא הביא עלינו את המגפה. אבל ההתפתות כל כך הביכה אותנו, שהיינו חייבים להשליך אותה על מישהו אחר: "זה לא אנחנו, זה הם", או למען הדיוק – "זה הן" - "האשה אשר נתת עמדי". נשות מדיין גילו את ערוותם של בני ישראל, את חולשתם, את בחירתם להתפתות. והגילוי הזה עלה להן בחייהן.
חפש את האשה
בשתי פרשיות מרכזיות בתורה מככבים המדיינים: בפרשת "בעל פעור" ולפניה בפרשת בריחתו של משה למדיין וחתונתו עם ציפורה בת יתרו (שמות ב-ד). יתרו, המדייני הטוב, יוסיף ללוות את משה ואת בני ישראל במדבר ולקבל על עצמו את תפקיד המאמן האישי של משה.
בשני סיפורי המדיינים מעורבות נשים. בשני הסיפורים הנשים מתפקדות כמושיעות – בסיפור הראשון בנות יתרו מושיעות את משה, הפליט המצרי שחרב החיסול מונפת מעל ראשו, ובסיפור שלנו, בעל פעור, הנשים מבצעות עבור בני עמן את "העבודה המלוכלכת" להקטנת האיום של בני ישראל. בשני המקרים זה לא עוזר לנשים: ציפורה, שהושיעה את משה (בסיפור הבאר ובסיפור חתן הדמים) תגורש. הנשים המדייניות, לא רק שאינן מצליחות למנוע את המלחמה, אלא שהן מומתות בה באכזריות בשל מעשיהן. נשים, מבקש המספר לומר לנו, אל תתערבו, לא דבש ולא עוקץ. מה שלא יהיה אתן תצאו מזה רע.
היופי של שורש צ.ר.ר
השרש צ.ר.ר הוא עשיר ומרגש. צרור הוא הדבר הקשור, האוסף. הוא מאגד אותנו יחד ומציע קשר, חום ושייכות. הציווי לצרור הוא הציווי לעשות רע, להצר את החיים - תראו את פירוש רש"י לציווי "צרור את המדיינים: צרור - כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם". "לאייב אותם" – תראו איזו מילה יפה. יש אסתטיקה של רוע.
צרור הוא האגד האנושי. חיבור אנושי יכול להציע אהבה, ולמרבה הצער הוא יכול להציע גם פסגות של גזענות – "אנחנו" מול "אתם". היהודים מול המדיינים.
חמלה או לחימה - ספור יתרו ובנותיו הוא סיפור של חמלה – יכולתה של משפחה מכובדת להציע חום ואהבה לפליט זר. לצרור אותו בצרורם. היפוכה של החמלה – המלחמה - מתגלה בסיפור מדיין השני: כולם נגד כולם. המדיינים יקללו את כל בני ישראל. בני ישראל יהרגו את כל המדיינים. למלחמה ולחמלה יש תכונה אחת משותפת – הן משכפלות את עצמן, הן הולכות ומתעצמות. הן יכולות להיות אינסופיות.
לחזור אל החמלה
האפשרות לחזור אל החמלה קיימת תמיד. כל עוד נותר מדייני אחד בעולם, אפשר לתקן. רש"י מסביר שהציווי "צרור את המדיינים" לא נאמר על המואבים כיוון שידע הקב"ה שממואב עתידה לצאת רות, וממנה – דוד.
רות המואביה מלמדת אותנו שיעור גדול ברעיון הצרורות: מי צר ומי שייך לצרור הלאומי שלנו, הן שאלות שחייבות להיות פתוחות לבחירה חופשית. הסיבות לשנאות דועכות הרבה לפני השנאות עצמן. למה בכלל אנחנו שונאים את המדיינים? מישהו זוכר? תראו איזה יופי של מגילה יצאה לנו מהבחירה בחמלה, מהבחירה לאסוף אלינו את המואביה הענייה ההיא. חמלה היא בחירה שאין בה מפסידים. הפרדוקס הזה מוכר לא רק מהפוליטיקה, אלא גם, ומאד, מהחיים הפרטיים של כולנו. כל כך נעים ויעיל, ובכל זאת הבחירה בחמלה מאד לא פופולרית.
על מה שהתרחש השבוע בבית המדרש של הטוקבקים
בית המדרש נפתח, כהרגלו הטוב, בדברי תורה. מתישהו נכנס לבית המדרש השד הטוקבקי העצוב של נאצות, קללות וכל מיני "מתחת לחגורה" שכאלה. ניסיתי להבין מה הוביל לדינמיקה הזו. האם זה הקול הנשי? ואולי המחאה נגד ההשתקה הגברית של קולות נשיים? כמובן גם שאלתי את עצמי האם בכתיבה שלי היו יסודות גזעניים והם שגררו תגובות גזעניות? האם דיבור על מאבק נשי-גברי הוא בכלל לגטימי? אולי הוא הרסני? ובמילים אחרות – כיצד ניתן לדבר על דיכוי מבלי לייצר דיכוי חדש?
את התשובה קיבלתי בהמשך השבוע בדבריה הנוגעים ללב של מגיבה 121 "אנונימית, בני ברק". אשה יקרה שהציעה במילים פשוטות ונקיות את הכאב של חייה. מיד, ובלי שהתכוונה לכך, היא חילצה את קולות החמלה של בית המדרש. "מיכל" חיבקה אותה והציעה לה לדבר, "אחת מי יודעת" הצדיעה לה, "דודי פ"ת" ליטף אותה בדברי תורה מנחמים. כל זה יכול היה להתרחש רק בבית מדרש וירטואלי, אנונימי, בבית המדרש החומל של הטוקבקים.
ומה למדתי אני מזה? שביסודו של כל זעם (גם אם הוא אידאולוגי) שוכן כאב. מי שנשאר בזעם - משכפל זעם, ומי שמסוגל לתרגם זעם לכאב - מייצר חמלה.
אנונימית יקרה מפ"ת, שתהיה לך ולנו שבת שלום!
ד"ר רוחמה וייס עורכת "סדנת התבוננות - תענית דיבור ולימוד תלמוד" ומלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים ובבית המדרש "קולות". היא עורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
