שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    להיות ג'ון מלקוביץ'? משעמם

    הוא לא חובב תקשורת, משוכנע שהחיים שלו לא כל כך מעניינים ולחלוטין לא משוכנע שמה שמעניין אותו יעניין גם אתכם. מפגש עם ג'ון מלקוביץ', אורח הכבוד בפסטיבל הסרטים בירושלים

    הדלת נפתחת. דקות ספורות חולפות עד שהוא מגיח מצידה השני. חליפה לבנה. פנים מחייכות. עיניים חשדניות, סקרניות, שמעבירות רנטגן זריז על השטח. הוא מנפנף לקהל ומקבל בתמורה סינמטק שלם שקם על רגליו עם מסיכות של ג'ון מלקוביץ' על הפנים. אי אפשר שלא לחשוב על זה וכן, ברור שמדובר בקלישאה, אבל קשה להרדים את השאלה המנקרת - איך זה להיות ג'ון מלקוביץ'?

     

    בגיל 55, עם רזומה מפואר של יותר משבעים סרטים, מלקוביץ' יכול להרשות לעצמו לעשות מה שבא לו. הוא יכול ליהנות מההצלחה, אבל לא חייב לשלם את ליטרת הבשר. במהלך שהותו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים הוא ביקש שלא להתראיין. "עייפתי מראיונות", אמר לאנשי יחסי הציבור של הפסטיבל. קשה להאשים אותו. ובכל זאת, בניגוד לאחרים במפגשים עם הקהל הוא נותן את עצמו, לא מתקמצן, לוקח את הזמן ומקמט גבינים גם כשברור שאת השאלות האלה כבר נשאל פעמים רבות קודם לכן.


    "מה שמעניין אותי לא מעניין אנשים אחרים". מלקוביץ' בירושלים (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    איש מפוכח, מלקוביץ', מכיר את המשחק, תרתי משמע. הטון המנומנם, המִרְוַוח בין המילים שהוא בורר, הנינוחות שבה הוא מניח כבד את הגוף, מחזק את הדימוי החושב שלו. אין ספק, ג'ון מלקוביץ', הוא אקזמפלר, יחידני, אחד מסוגו. "השדים שאני רודף אחריהם אחרים", הוא אומר בתשובה לשאלה מדוע לדעתו לא זכה עד היום בפרס האוסקר של האקדמיה האמריקנית לקולנוע. את השדים שלו הוא מרגיע בעבודה, בהתמקדות בדבר עצמו. "What You Think Is Yours, Isn't", הוא הלקח העיקרי שלימדה אותו העבודה על "להיות ג'ון מלקוביץ'", סרטם של צ'ארלי קאופמן וספייק ג'ונז. "זה לקח קצת מריר, אני יודע, אבל זה כך. כל מה שאתה חושב שהוא שלך, איננו שלך. זה כמו שלהיות ג'ון מלקוביץ', החיים שלי, שיש להם משמעות מסוימת עבורי, שייכים לאנשים שצופים בעבודה שלי ויש להם דעה עליה לטוב ולרע", הוא אומר כמו שועל קרבות ותיק בשדה המציצנות הפתוח לכל בעל מקלדת או טלפון נייד עם מצלמה.

     

    טלפון מדסטין הופמן

    להיות ג'ון מלקוביץ', זה ככל הנראה לא פיקניק. כשהוא חושב על הסרט הוא נזכר בחנות Toys'R'Us ואומר: "סלבריטי הוא מה שאתה עושה ממנו והוא שייך לכולם. אני משתדל לא לחשוב על זה. אני יודע שזה המצב והוא רק הולך ומחמיר. כל מה שאומַר במפגש היום, יציף בעוד שעתיים את האינטרנט ובמקרה הטוב יהפוך לקונטרוברסלי. זה ילדותי ולא מאוד מצחיק, אבל זה בסדר. העולם, כמו שהכרנו אותו, עובר מניפולציות והופך למקום לא מאוד נעים". אז הוא ממעט להתראיין ומדגיש: "החיים שלי לא כל כך מעניינים ולאנשים יש תמיד את הצורך להפוך את הכל לטבלואידים. מבלי לומר שאני מחוסן, אני יכול לומר שאת הווירוס הזה כבר חטפתי".


     

     

    אף אחת מהדמויות שגילם אינה דומה לו, לדבריו. "הייתי אומר אולי ברמה מסוימת שאני הכי קרוב ללני סמול", הוא אומר אחרי מחשבות ארוכות ומתכוון לדמות שגילם בסרט "על עכברים ואנשים" המבוסס על הרומן המפואר של סטיינבק.

     

    באופן מפתיע, מלקוביץ' הנער מעולם לא חלם להיות שחקן. "אומר את זה אחרת. לפני שנים רבות עשיתי סרט המבוסס על רומן מאת פול בוואלס בשם 'שמים מגנים מעל' ושאלתי אותו שאלה דומה. בוואלס חי בטנג'יר 30 שנה ותהיתי מתי היה הרגע שבו הרגיש שזה המקום שלו. הוא הביט בי ואמר: 'ובכן, אני עדיין חושב על זה'. אני משער שגם אני עדיין חושב על זה. מעולם לא חלמתי להיות שחקן. כשהייתי בקולג' היתה לי חברה שלמדה משחק, אז הלכתי בעקבותיה. אחר כך, חברים שלמדו איתנו הקימו להקת תיאטרון בשיקגו. זה נראה לי רעיון מטופש לחלוטין אבל חשבתי, נו טוב, נעשה את זה שבועות ספורים ונלך הלאה. זה היה לפני 35 שנה. אם לא הייתי פוגש את החבורה הזו, אני לא יודע מה הייתי עושה היום. בטח הייתי יושב מאחורי סורגים בבית סוהר".

     

    מלקוביץ' היה ככל הנראה השחקן הצעיר הראשון בעולם שניתק את הטלפון בפרצופו של דסטין הופמן. "לא האמנתי שזה הוא", אומר מלקוביץ', "יום אחד קיבלתי טלפון והקול בצד השני אמר: 'שלום, זה דסטין הופמן, הייתי רוצה שתשחק איתי בעיבוד למחזה 'מותו של סוכן' של ארתור מילר'. לא באמת אפשר להאמין לזה". את ביף שמגלם מלקוביץ' בסרט הזה קשה לשכוח. בחזרות ישב גם ארתור מילר, לשמחתה המרובה של מלקוביץ' האם. "זה כמו לפגוש את אייב לינקולן", אמרה אמו של מלקוביץ' אחרי הפרמיירה.

     

    מלקוביץ', חובב ספרים ידוע, מספר כי את התסריט של "להיות ג'ון מלקוביץ'" קיבל לידיו בגלל חסך עצבני בחומר לקריאה. "הייתי בדרך לאירופה ונשארתי בלי ספר לקרוא. זה מצב רע מאוד. התקשרתי למשרד ושאלתי את השותף שלי אם יש לו משהו מעניין לקרוא. הוא שתק שתיקה ארוכה ואמר בטון מוזר: 'הו, יש לי משהו בשבילך! אני יכול לשלוח לך אותו מיד'. התסריט הגיע. קראתי את 30 העמודים הראשונים והתקשרתי אליו בחזרה. 'קראת את הדבר הזה?', שאלתי והוא ענה: 'כן'. אמרתי: 'זה פנטסטי'. הוא אמר בקול עוד יותר מוזר: 'תמשיך לקרוא...'. כשחזרתי לצרפת רציתי להפגש עם האנשים האלה, להפיק את הסרט ואפילו לביים אותו. אמרתי לו: זה יהיה על מישהו אחר ונכניס בו כמה שינויים. הם לא רצו סרט על מישהו אחר. הם גם לא רצו לשנות דבר בתסריט אז איחלתי להם בהצלחה והייתי בטוח שאף אחד לא יהיה ילדותי מספיק בשביל לעשות את הסרט הזה. כרגיל טעיתי".

     

    ברשימה האדירה של התפקידים שגילם קשה לזהות טעויות. קחו למשל את "יחסים מסוכנים" של סטיבן פרירס, בו גילם את דמותו הרב שכבתית של הדוכס סבסטיאן דה ולמונט. "זה רומן נפלא, מחזה ספקטקולרי ותסריט פנטסטי עם דמויות נהדרות. דה ולמונט הוא איש שאין לו אומץ להגדיר את עצמו מחדש. הוא לא יכול לומר לעצמו: תמיד עסקתי בהרס, אבל עכשיו כשאני מרגיש, משהו השתנה. הוא מפחד מהנזק שזה יעשה לדימוי שבנה". את המחזה הזה עתיד מלקוביץ' לביים בשנה הבאה על הבמה בפריז.

     

    מחיר הטכנולוגיה

    מעבר להיותו שחקן בעל טביעת אצבעות מזוהה, מלקוביץ' שגם מביים ומפיק, היה שותף בכתיבת לא מעט דיאלוגים בסרטים בהם השתתף כמו "צילו של הערפד" בו שיחק לצדו של ווילם דפו. "זה נכון שכתבתי חלק גדול מהתסריט", הוא מאשר, "חשבתי שטמון בו הרבה פוטנציאל ואחרי שלושה ימים שבהם החלפנו הערות, אליאס ואני, ראיתי מולי קולנוען צעיר ומבריק עם רעיונות נהדרים בעיקר ברמת התיאוריה. רעיונות לא חשובים בכלל בקולנוע, מה שחשוב זו ההוצאה לפועל". הוא לקח על עצמו את מלאכת שכתוב התסריט בלב כבד. "זה היה מאוד מבלבל", הוא אמר, "אני שחקן ואנחנו הרי תמיד מאמינים שהכתיבה מגיעה ממקום קסום, אחר. כתבתי את התסריט הזה מתוך כורח וזה קרה גם בסרט 'המשחק של ריפלי'. כשאתה משחק בסרט אתה חייב לזכור שאתה לא הבמאי וגם לא הכותב. גם כשאתה מפיק, אתה חייב לזכור שאתה לא שחקן ולא במאי. לנסות לחבר את כל החוטים האלה, זה מסוכן".


     

    מה נדרש משחקן? מתשובתו של מלקוביץ' אפשר להסיק ששחקן מגלם בתוכו את הבלתי אפשרי, את שני הקצוות, את כל העולם. "לשחק, בעיקר על במה, דורש ממך להיות חופשי לחלוטין מדקה לדקה ובה בעת להיות מודע לחלוטין לכל מה שאתה עושה כמו צופה מבחוץ", הוא אומר, "מעולם לא היתה לי בעיה עם זה וזו אולי הסיבה שמעולם לא הפריע לי לביים ולשחק. אני לא מביים שחקנים תוך מחשבה על איך אני הייתי עושה את זה".

     

    בעולם הדיגיטלי המהיר והציני, מלקוביץ' הוא עוף מוזר והוא יודע את זה.

    "העולם השתנה כל כך ואני שונא את המשפטים האלה אבל עם המצאת הטכנולוגיות של מדיות חדשות, זה כבר לא אותו הדבר", הוא אומר, "בשנות השבעים כשרציתי לראות את 'טנגו אחרון בפריז' או את 'אשה תחת השפעה', הייתי צריך ללכת לבית הקולנוע. עשור אחר כך, כל מה שהיית צריך זה לרכוש קלטת VHS ולשבת בבית מול המסך. הקלות הזו שבה הסרטים מגיעים אליך, גורמת לאנשים להיות שיפוטיים יותר ומחמירים. זה גורם להרבה מאוד לחץ על יוצרים. היום הולכים על בטוח, אנשים עושים הפקות ומכוונים להכנסות של 300 מיליון דולר למרות שהם יודעים שזה לא שווה ולו פני אחד. זה מחיר שאדם צריך לחשוב אם הוא רוצה ומוכן לשלם".

     

    למרות ההצלחות הגדולות שרשם והפקות הענק בהן השתתף הספקטרום הרחב והוורסטיליות של התפקידים שגילם, מלמד לא מעט על בחירותיו שלו. "אני משער שכשאתה עושה סרט עם מנואל דה אוליברה, שאיתו עבדתי מספר פעמים, אתה לא חושב על הכנסות של 60 מיליון דולר בשבוע הראשון כי זה ככל הנראה לא יקרה", הוא אומר, "אבל אתם יודעים מה, אני תמיד מנסה לעשות את מה שמעניין אותי מתוך מודעות מוחלטת שברוב המקרים, מה שמעניין אותי לא מעניין אנשים אחרים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מלקוביץ'. "רעיונות לא חשובים בכלל בקולנוע"
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים