בדחפור אל בתולות גן העדן
ההבטחה ל-72 בתולות אינה רק מנת חלקה של האיסלאם, אלא גם שלכם: הצרכנים המערביים שמריירים על דוגמניות במגזינים ובטלוויזיה. מרדכי רוטנברג, שספרו "על החיים והאלמוות" ראה אור, מסביר
הנסיון להבין מה מוביל מחבלים מתאבדים הוליך אותי לכתיבת הספר "על החיים והאלמוות: דימויי גן עדן כמעצבי התנהגות – נצרות, יהדות, איסלאם". המחבלים המתאבדים הם כלי נשק קריטי במאבק בין התרבות המערבית לתרבות הערבית-מוסלמית.
פיגוע הדחפור שהתרחש בתחילת יולי חושף עד כמה החיים יכולים להיות שבירים. מנהיגי התנועות האיסלאמיות מעמידים את אהבת המוות של מאמיניהם כנגד אהבת החיים הרווחת בעולם המערבי. חיי היומיום המערביים בנויים על ההנחה שכל אחד מההולכים ברחוב רוצה לחיות. המחבל המתאבד מפריך בדיוק את זה.
בתקשורת שלנו חוזרים שוב ושוב גינויים ל"רוצח הנתעב". הגינוי האוטומטי (והמוצדק) בא על חשבון הניסיון להבין את המעשה המרושע והאמיץ הזה. כשאנחנו מנסים להבין אנחנו לא מעלים בדעתנו את ההבדלים התרבותיים.
הפרשנים מסבירים את המעשה לאור חיי העוני בעולם המערבי (מה ששגוי בשני המקרים האחרונים בירושלים, שבהם התאבדו כאלה שהתפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם). זה הסבר שנובע מקושי עמוק לראות הבדלים תרבותיים: אנחנו מפרשים את המחבל כאילו החלום שלו הוא החלום האמריקאי על התעשרות, ולכן הויתור על החיים יכול להיות מוסבר רק באמצעות תיסכול מעוני.
חפשו את השורש
בכתיבת הספר הלכתי בעקבות הסוציולוג הקלאסי מקס וובר, שלימד שלכל תופעה, גם לזו הנראית חילונית, יש שורשים דתיים, ולכן יש לחזור לדתות כדי להסביר תופעות מודרניות. כפסיכולוג הקדשתי עשרות שנים למחקר של התרבות היהודית והנוצרית והשפעותיהן על חיי החברה והנפש, וכעת פניתי אל החברה המוסלמית בעקבות דבריהם של המחבלים עצמם, המספרים על מניעיהם.
לכל איש העוסק בתחום מדעי החברה ברור שתהיה זו טעות לקבל כל מה שאדם אומר על עצמו כאמת מוחלטת. אולם לאמירות שגורות יש השלכות שלא ניתן להתעלם מהן. אם הילד מורגל מילדותו להאמין שהרצח מתוגמל לאחר המוות במיניות בלתי מוגבלת, לאמונה הזו יהיה תפקיד כלשהו בבגרותו.
גם מי שלא לגמרי בטוח בסיפור על שבעים ושתיים הבתולות, ההודאה בשקריותו של הסיפור דורשת ממנו מחיר נפשי שהוא לא תמיד מוכן לשלם, וכך נוצר דיסוננס קוגניטיבי: נסיון לפצות על אי-וודאות פנימית באמצעות הפגנה חיצונית של שכנוע. כמו אותו גבר שקנה מכונית משומשת מפוקפקת וכדי לשכנע את עצמו שלא שם את כספו על קרן הצבי הוא מתרברב בפני חבריו על המכונית שאין כמוה.
הקונפליקט בין התרבויות מתגלע בין אהבת החיים ואהבת המוות. בנקודה הזאת מצאתי את גן העדן. הסיפור על שבעים ושתיים בתולות גן העדן נראה לנו כמו פולקלור חסר שחר, אולם לסיפור על גן העדן, על המיניות שבו ועל הבטחת האלמוות שבו, יש תפקיד גם בבניית החברה המערבית שמוצאה בעולם הנוצרי.
בתקופה הנוצרית הושקע עיקר המאמץ בסגפנות מינית באמצעות איומי גיהינום. המרד בנצרות לקח את המטוטלת לכיוון ההפוך. כעת נודע לגן העדן תפקיד משמעותי בבנייה של העולם המתירני. כמו בגן העדן של הבתולות המוסלמיות, מדובר בעולם של ארוטיות שאין לה מימוש ולכן גם אין לה סוף, עולם ללא לידה, עולם ללא מוות. קיומו של דימוי שכזה, של עולם ללא מוות, מאפשר לנו לחיות חיים שנוכחותו המאיימת של המוות נדחקת מהם.
פוטנציאל מיני
בעבר ייחסה הנצרות את תארי השלמות של גן העדן לטוהר הבתולי של הפרישות המינית. הנעורים הם הגירסה המתירנית של דגם הבתולין: סמל של פוטנציאל מיני שאין לו סוף, ללא חיי משפחה מעייפים וללא זיקנה ומוות. התרבות הפופולרית בעולם המתירני, הפוסט-נוצרי, משמרת גירסה חילונית של גן-עדן כאן ועכשיו: עולם של דוגמניות על סף האנורקסיה, עולם ש"שייך לצעירים", ללא הריון ולידה וללא זיקנה. הקזנובה של הקפיטליזם צורך מיניות כאילו אין מחר.
העולם האשלייתי הזה הוא מדומיין לא פחות מסיפורי הדתות. הוא איננו דומה לעולם שלנו שבו האושר המיני איננו נמשך לנצח. העולם המוסלמי מתנגד נחרצות לגן העדן המדומיין המוצג בסרטים האמריקאיים, ומעמיד אידיאל של פרישות ומגבלות על המיניות.
עם זאת, סיפור שבעים ושתיים הבתולות בגן העדן משחזר באופן מופלא את הסיפור המערבי המתירני-צרכני, ומעתיק אותו מן החיים אל המוות. המחבל המתאבד מכחיש פעמיים את עולם המתירנות המערבית: בהריגת אנשים מערביים המסמלים את גן העדן השקרי, ובמעבר שלו לגן עדן אמיתי יותר, מעבר לחיים.
היום אנחנו שומעים שערבים נוספים שהם אזרחי ישראל נחשדים כמעורבים בטרור. אנחנו מגבירים את הכוננות, לפעמים כועסים. בכתיבת הספר שמתי לרגע בצד את הכעס ואת כותרות העיתונים, לקחתי ליד ספרי קודש ועדויות אנתרופולוגיות, וניסיתי להבין.
- "על החיים והאלמוות: דימויי גן עדן כמעצבי התנהגות – נצרות, יהדות, איסלאם" מרדכי רוטנברג, הוצאת בית ראובן מס, 192 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
