שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    האספם

    הוא מכנה עצמו כמי שחולם חלומות באספמיה, אבל החלום של בנו כלב הביא אותו להיות אחד מאספני האמנות החשובים בישראל. במוזיאון בתפן יוצג מבחר מהאוסף שלו

    "האסון הגדול הוא שאנשים באים למוזיאון עם מדריך. אתה מסתכל בתמונה ובינתיים אומרים לך: הצייר הזה היה רוצח, זה היה הומו, ואתה נאלץ לקבל כמו תוכי מה שאומרים לך", אומר בנו כלב, אחד מאספני האמנות הישראלית המוערכים, שתערוכה שאצר מתוך האוסף שלו, תיפתח בשבת הקרובה בתפן.

     

    זוהי תערוכה שקשה מאוד לפספס בה. כלב, מנהל כספים שכיר בדימוס, שהתמכר לרכישת אמנות בגיל צעיר, לא צריך שמדריכי אמנות יסבירו לו. הוא ידוע בטעם הטוב שלו וביכולת להקדים ולזהות אמנות טובה. האוסף שלו, המכיל מאות יצירות אמנות, נמצא בחלל שהוא מכנה "הסטודיו לתיעוד אמנות ישראלית" ובין תערוכה לתערוכה הוא מבלה בו את ימיו.

     

    איך זה קורה, אדם קם בבוקר ומחליט להיות אספן אמנות?

     

    "סיפור ההתחלה שלי די בנאלי. אחרי הצבא התחלתי לעבוד במשרד רואי חשבון ובמקביל למדתי באוניברסיטה. בגלל שידעתי אנגלית קצת מעל לממוצע, שלחו אותי מהמשרד לעשות ביקורת במלון שרתון".

     

    ביקורת?

     

    "כן, ביקורת כספים. בדרך למלון עברתי על פני חנות וראיתי בחלון הראווה שלה תמונה שהרשימה אותי מאוד. למחרת התעכבתי שם שוב וכך בכל הימים הבאים, עד שבעל החנות יצא אלי ואמר, אני רואה שכל הזמן אתה מסתכל על שטיינהרט. למה שלא תקנה".

     

    הכרת את שטיינהרט?

     

    "לא היה לי מושג מי זה. המשפחה שלי הגיעה לארץ מבולגריה ב-1948 כשהייתי בן עשר וגרנו בלוד. שום גלריה ושום מוזיאון. לא היה לנו בבית שום קשר לאמנות פלסטית".

     

    וקנית את התמונה.

     

    "לא היה לי כסף, אבל האיש אמר, למה שלא תקנה בתשלומים. הרעיון שאפשר לקנות אמנות בתשלומים הדהים אותי. כל מה שידעתי על אמנות הוא שזה משהו שקשור בפטרונים. מייד שלפתי ארבעה צ'קים של חמישים לירות כל אחד, והלכתי הביתה עם הציור. זו היתה תחילת האוסף".


    דוד הנדלר מצייר את אביבה אורי. מתוך התערוכה

      

    המעורבות שלך בתערוכה היא שלמה: אתה בוחר, כותב, עושה הקשרים. אז מה אתה, בעצם. אספן-אוצר?

     

    "קשה לי עם הסיווג והקטלוג הזה. אבל אני יכול להגיד לך שאני אדם של מילים. כשהצגתי לפני שמונה שנים מבחר מתוך האוסף במוזיאון תל אביב, אמרתי שאני לא אספן, אני 'אספם'".

     

    ??? 

     

    "חולם חלומות באספמיה. זה לא נכנס לשפה".

     

    מה הייחוד של האוסף שלך?

     

    "זהו אוסף שיושב על קו תפר בין מילה לדימוי. אני לא אוהב כותרות לצד דימויים, אבל אוהב להתעלס עם מלים. אני נע כמו מטוטלת בין המילה לדימוי. אני קורא הרבה מאוד. לא פעם כשאני נתקל בתיאור שמוצא חן בעיני, לחרדתה של אשתי, ספרנית במקצועה, אני מסמן אותו במרקר צהוב. אחר כך, בהשראת אותו תיאור, אני מוצא עבודה ורוכש אותה".

     

    דוגמה?

     

    "לפעמים זה ויזואלי. ראשי התיבות 'מו"מ' מזכירות לי איש עם שתי מזוודות, ואז אני מחפש לזה הקשר בתמונה. דוגמה אחרת, מצאתי אצל יוסי קריספל ציור של ס. יזהר, ואז נזכרתי שיזהר ואשתו נעמי היו מורים של צייר אחר, הנרי שלזניאק, בתיכון. ביקשתי מקריספל שיצייר את פניו של שלזניאק, ונוצרו הקשרים מהסוג שאני אוהב".


    יוסי קריספל מצייר את הנרי שלזניאק. מתוך התערוכה

     

    בנו גם מדגיש שהוא אינו מרגיש את עצמו כאמן ולכן, כדבריו "לא נותר לי אלא לחפש דימויים של אחרים".

     

    ולמה התשוקה לאסוף?

     

    "כי אני מאמין שאי אפשר לחוות אמנות ברגע. צריך לחיות איתה ולחזור אליה לאורך זמן".

     

    אז קונים בלבד, אף פעם לא מוכרים.

     

    "אני לא יכול למכור. הכל קשור אצלי. תמונה אחת מזכירה לי משהו אחר. אני לא יכול להרשות לעצמי לפרק את הפאזל. אם אמכור ציור, הוא יחסר לי. תראי, הנה ציור של קופפרמן ולצידו ציור של לארי אברמסון שנקרא, 'החלום של קופפרמן מס. 3'. זו נקנתה בגלל זו, ובתערוכה אני מציג אותן ככה. אז איך אפשר להפריד? חלק גדול מהתערוכה בנוי מחיבורים כאלה. פעם חשבתי שאם אעשה תיעוד בקטלוגים, לא אקנה יותר. הרי אין לי כסף. אני תמיד מחפש כסף מתחת לאדמה".

     

    לבנו כלב אין כסף?

     

    "כן, כולם חושבים שאני עשיר. לצערי הרב, פעם מנהלי כספים לא קיבלו משכורות כמו היום. הצלחתי, כי ידעתי לזהות אמנים טובים בראשית דרכם, ולקנות בזול. הרי כל האוסף שלי יכול להיכנס בשתי עבודות מהאוסף של סבן. אני מוצא את עצמי מתנצל בפני אמנים שמבקשים תמיכות, קטלוג, מסגור, הובלה לחו"ל, חושבים שאני פטרון. לו ידעו את מצבי הכספי, לא היו מבינים במה אני קונה תמונות. בכל זאת, אפשר".


    יצירה של רפי לביא מתוך התערוכה

     

    בנו כלב אף מעיז לומר שכל אחד יכול להיות אספן, הכל תלוי בתנאי ובזמן המכירה. "היום", הוא אומר, "לא הייתי יכול לקנות עבודה של גרשוני, גם אם הוא היה עושה לי הנחה גדולה. באים ואומרים, מה הוא מקשקש שאין לו כסף. לא ראיתם איזה אביבה אורי יש לו? אבל לא יודעים שאני מגיע יום אחרי

    המכירה הפומבית, וקונה ציור במאתיים דולר. היו רישומי מתווים לפסלים של דנציגר שאף אחד לא רצה. לא מוזיאון תל אביב, לא יוסי חכמי. התייחסו לזה כמו אל סקיצות. בסוף הגיעו אלי והציעו לי ב-150 דולר. היום ברור לכולם שיש להן ערך כשלעצמן".

     

    לא ממש פרופיל טיפוסי של פטרון אמנות

     

    "לכן תמיד אני חושש להיראות מתחזה. פעם הגענו לפתיחה של אמן ישראלי בגלריה בניו יורק, והוא הציג אותי בפני בעל הגלריה כאחד האספנים החשובים שלו. אחרי הפתיחה הוזמנו לקוקטייל בבית של הגלריסט. היו לו על הקיר יצירות אמנות בשווי מיליוני דולרים. אמרתי לאשתי, בלה, מה אנחנו עושים פה, בואי נברח". 

     

    • "סמוך ונראה - קשרים והקשרים". תערוכה מתוך אוסף בנו כלב. המוזיאון הפתוח בתפן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רפי לביא מתוך התערוכה
    מתוך האוסף
    לאתר ההטבות
    מומלצים