שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חרדים לגורל קוראינו
    חנה בת שחר, סופרת חרדית שכותבת בשם בדוי, מביאה אל הקוראים את "צללים בראי", רומן שבמרכזו אשה שמתעלמת מסבל בנותיה. חבל שכשרון הכתיבה הברור של הסופרת מתבזבז על תוכן ומסרים שירגיזו אתכם

    בקריאת ספרים של סופרות חרדיות או דתיות יש איזו תחושה של עונג אסור; כאילו בעצם המעשה האינטימי של הקריאה, יש המתקת סוד בין הסופרת והקורא, (החילוני) שלה. הפנייה של סופרת דתייה, על כל הסטריאוטיפים והעובדות הקשורים לאופן חייה הפרטיים, יש בה מהלך חתרני שמפלס לו לכאורה דרך עצמאית, אפילו פמיניסטית.

     

    חנה בת שחר הוא שמה הבדוי של סופרת חרדית ותיקה, ו"צללים בראי" הוא ספרה השמיני במספר. ברומן אנו מתוודעים לדמותה של בלה: אשה בגיל העמידה שלכאורה נדמה שבחרה לחיות את חייה בתווך שבין העולם החרדי והחילוני – היא לומדת באוניברסיטה, מתנהלת בעצמאות בעולם, ומתַחזקת קשר משונה עם צעירה חילונית והפכפכה.

     

    בין תיאורי הטבע והנוף המרובים והסמיכים של בת שחר – עצי חרוב לרוב, יסמינים, גרניום, וכמה וכמה סוגים של עופות וציפורים – מתגלה די מהר שהמציאות המשפחתית של בלה רחוקה מלהיות אידילית.

     

    עבר מכאיב

    באופן איטי להחריד, נוברת בת שחר בסיפור הסוד המשפחתי שאיכל את מרקם משפחתה של בלה מבפנים – לבלה שתי בנות בוגרות בזמן הווה, אך בפלאשבקים המרובים והמתישים של "צללים בראי", אנו נחשפים לסיפור ההיכרות של הבת הבכורה, יוכי, עם חתנה המיועד.

     

    המיועד מתואר כנסיך יפה תואר, תלמיד מבריק ואדם כריזמטי. הוא מפתה במנהגיו הטובים את כל נשות המשפחה וכובש את לב כולם, לאחר זמן, כאשר נקבע כבר השידוך המוצלח בין יוכי ועזרא, מתקרר יחסה של רותה – הבת הצעירה של בלה – אליו, והיא מסתגרת בעצמה ומתנכרת אליו.

     

    הקורא המודרני שרגיל בסיפורי הטרדות מיניות ולמעלה מזה, ומוצף בהם מן התקשורת והספרות, כבר מנחש את העתיד לקרות. רק בלה, מוגנת בתמימותה, ובאטימותה, מסרבת לראות את המתרחש תחת אפה – חתנה המוצלח והנאה, מטריד את בתה הצעירה, ותוך כדי כך בוגד בבתה הבכורה.

     

    רק בעמ' 152, כאשר פונה אליה בתה ואומרת בריש גלי "אמא... עזרא חולה" ומגוללת את סיפור המעשה, וגם אז מסרבת בלה לקלוט את הנאמר לה, מוחה, ומתלוננת שרותה "בטח לא הבינה... הוא לא התכוון לכלום..." – רק אז, מתחיל להיות מטופל סוף סוף אותו סוד אפל, שהקורא ניחש כבר בעמודיו הראשונים של הרומן.

     

    לאחר מתיחת עצביו, מצפה הקורא שאם בחרה בת שחר למקם את סיפורה בלב סאגה משפחתית תוססת מרעל, בגידה וניצול, לפחות עתה תוכיח שהציפייה לא היתה לשווא, ושגיבורתה הפאסיבית להחריד תגיע לכדי תיקון מסויים.

     

    אך לא כך הדבר. בלה משאירה את הטיפול בחתן הסורר בידי בעלה חצקל, ובינתיים שולחת את הבת הפגועה להסתגר, מגלה ומענישה אותה מבלי משים, ומספרת לשאר בני המשפחה שרותה מרגישה לא טוב. בעוד עיכוב עלילתי, בלה נמנעת מלשוחח עם בעלה על דבר הההטרדה המינית עוד שמונה ימים עד לסוף חג הפסח; וכאשר סוף סוף נודע הדבר, מחליט חצקל בהחלטה מושכלת שילמד עם חתנו הסורח הלכות תשובה ובזה פוטר עצמו מן העניין הלא נעים.

     

    את קול ההגיון היחיד, זה שמנסה לנער את בלה מן הפאסיביות והאטימות שלה, שותלת בת שחר בפיה של סיסי – צעירה חילונית שקושרת קשר עם בלה במהלך לימודיהן באוניברסיטה; אבל הבחירה הזו היא רשלנית ומתנערת מאחריות, סיסי היא דמות מרגיזה למדי, צדקנית, נרקיסיסטית ותובענית. היא לא תצליח לדבר, ואינה ממלאת את התפקיד המיועד, שכן היא לא מציעה בהוויתה שום סוג של אלטרנטיבה לחיים פקוחי עיניים. נותרנו שוב, אם כן, ממולכדים כקוראים בתוך עולם נשי שמבקש לברוח מעצמו, אכול שנאה עצמית וחרדה.

     

    הבריחה הגדולה

    התיקון המסויים, שנותר בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, מתרחש רק כאשר שתי בנותיה של בלה מתנכרות לה – זו מפני שאינה רוצה לוותר על חייה הנוחים עם בעלה הפדופיל המטריד, והשנייה שפנתה לחילוניות וברחה לארץ אחרת.

     

    חצקל, בעלה הקריר שלא דומה בדבר לאהבת נעוריה המפוספסת לבן דודה, כבר נפטר. בלה מחליטה לנסוע לבדה לחו"ל, ולפגוש שם את רותה בנסיבות עמומות ועקמומיות – בכנס של מורות לעברית, שבו גם רותה אמורה להשתתף. מיותר לציין שגם כאן, מתווסף פספוס על גבי פספוס, והמפגש המתקן מסרב להתרחש.

     

    "צללים בראי" הוא רומן שמתיימר להציג סיפורה של אישה
    העוברת שינוי, גדילה והתפתחות. אבל בפועל זהו סיפור נואש על אישה נואשת, כזו שלא השכילה להציל עצמה, ולא את בנותיה. הנצחת הנשיות הקטנה, רפת השכל, שמניחה לחיים לשאת ולטלטל אותה בעוד היא עוצמת עיניה בחוזקה שלא לראות; היא לא פחות ממקוממת.

     

    נדמה שבבחירות של בלה, הדמות הראשית, יש מעין משיכת כתפיים, חציה אדישות, חציה טפשות – לו היו במעשה של בלה כדי נסיון עיקש שנתקל שוב ושוב בקירות הדת, המסורת או האטימות החברתית, ניתן היה לראות בזה סוג של טרגדיה. אך אין כאן טרגדיה, יש רק עוד אישרור לאמירה הבינונית - מה עוד ניתן לעשות, אנחנו הלא רק בשר ודם.

     

    בתוך ההקשר הידוע, של החברה החרדית, (ולא רק בה, כמובן), המנסה להשתיק כל סימן לחולשת ההגמוניה והמסורת – מוסיפה בת שחר עלבון לעוון כאשר היא מאפשרת לדמות שלה להוביל סדרת מהלכים מגונים וחלשים שכאלו, שמנציחים את הפגיעה בנשים בשל היותן נשים. כל יופיו של הרומן הזה, על צלילותו הלשונית, ועל הכשרון הברור של המספרת – כולו מתבטל מול תוכנו המרתיח את הדם.

     

    • "צללים בראי", חנה בת שחר. זמורה ביתן, 223 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים