אהבה קולומביאנית

צהרים. חום אימים. אל רחובות העיר כרמיאל מתחילות לטפטף קבוצות של צעירים עם תרמילים על הגב ושקי שינה בידיים. על המדשאות שמובילות אל מגרשי הספורט העירוניים, שיתמלאו עוד מעט במעגלי רוקדים, אפשר לראות מִתְווה מִתֵהֲווה של מאהל מאולתר. קצת יותר מאוחר, יעמסו את הכביש הראשי אוטובוסים

שיפרקו מתוכם רוקדים מכל הארץ. קשה להתעלם מהפריסה המרשימה של משטרת ישראל בכל פינה בעיר. תמיד מתכוננים פה לגרוע מכל ומקווים לטוב.

פסטיבל המחולות הפך שם נרדף לכרמיאל ממש כמו שגרעינים הולכים צמוד עם עפולה וקסאמים מחוברים חזק לשדרות. 21 שנה מצליח הפסטיבל למגנט אליו רבבות, וגם השנה ממשיך הפלא הזה להתרחש באופן לחלוטין לא מובן מאליו. אז נכון, אפשר לדבר על קפיאה על שמרים וגם על התחושה ההולכת ומתחזקת שבשנים האחרונות הוא מתנהל על אוטומט, ובכל זאת כוחו של פסטיבל כרמיאל להחזיר אליו מדי שנה את ההמונים, מצליח להפתיע ולרגש כל פעם מחדש.

הפתעות לא חסרות פה. כך למשל הפתיעה את הבאים למופע הפותח של להקת סגד ההונגרית, "כרמינה בורנה", שלט גדול על דחייתו. מכולה עם תלבושות ותפאורת המופע נתקעה בנמל התעופה, יסבירו המארגנים, שברגע האחרון שיבצו במקום הלהקה מהונגריה מופע חלופי לא מתוכנן של הלהקה הקולומביאנית "Collegio Del Cuerpo".

"Collegio Del Cuerpo". צוהר אל קולומביה אחרת (צילום: מרב יודילוביץ')

הנהלת הלהקה התגייסה להצלת המצב והעמידה תוך שעות ספורות על במת היכל התרבות בכרמיאל קולאז' יצירות מתוך הרפרטואר שלה, שהפתיע לא פחות. קולומביה שסבלה לא מעט מדימוי בעייתי בשל השסעים החברתיים, ארגוני הגרילה, ממשלים מושחתים ובעיות קשות של סמים ואלימות, אינה נתפשת כיצאנית אדירה של מחול. "Collegio Del Cuerpo", שהוקמה לפני יותר מעשור, הוכיחה אתמול שמדובר בתפיסה שגויה.

מילותיו של אלברו, שמשקפות במידה רבה הגם את מצבה של ישראל שנמצאת מזה שנים בקונפליקט שיצר דימוי בעייתי, מחלחלות אל תוך העבודות שלו ושל הכוריאוגרפית מארי פרנס דליובאן. הגוף עבור השניים הללו הוא מיקרוקוסמוס, טריטוריה שהשלווה והשלום מתחילים בתוכה וממנה מקרינים החוצה. קבוצת הרקדנים של הלהקה מפתיעה בעוצמתה ובעומקיה למרות גילם הצעיר.

הם מציעים שפה עשירה ומקורית, טכניקות שקושרות בין נשימה לתנועה, כוריאוגרפיה שעקבותיהם של מרתה גראהם ואלווין איילי ניכרות בה. ריקוד אנסמבל מדיטטיבי שמתייחס לעקבות הזמן, דואט שכולא שניים במסגרת זוגית מגבילה, שבתוכה הם מחפשים את הדרך לשמר את הביחד, ריקוד שמתרחש במחנה עבודה ודואט גברי מורכב שדרך השטות מציג וירטואוזיות של יוצרים ומבצעים, כל אלה חושפים להקה מצוינת ומאתגרת שהיא פשוט תגלית.

קיבוץ גלויות

גם מופע הפתיחה המסורתי באמפי פארק של כרמיאל הצליח לשבור במידה רבה את הקונבנציות בו הוא כלוא מזה שנים. אולי בזכות הכותרת שהתייחסה לחגיגות השישים של מדינת ישראל, החליט המנהל האמנותי, שלמה ממן, למזג סופסוף בין שני הקצוות של העשייה המחולית הישראלית שמתחברים להם בין כה וכה בפסטיבל כרמיאל.

מופע הפתיחה המסורתי. שבר קונבנציות (צילום: מתי אלמליח)

מול קהל של 8000 איש, שמיהרו שעות לפני תחילת המופע לתפוס מקום על הדשא, נפרשו כל גווניו של המחול הישראלי. כל העדות, כל התרבויות, מגוון אדיר של צבעים וקולות שהצליח הפעם לבטא באמת את ריבוי המרקמים ועושרה של החברה הישראלית.

כל העדות, כל התרבויות. מופע הפתיחה (צילום: מתי אלמליח)

לצד עבודות של יוצרים מובילים מתחום המחול העממי כמו בארי אבידן, שלמה ממן, דדו קראוס ושוקי הופמן בביצוע של הרכבי מחול מכל הארץ, אפשר היה לראות גם יצירות של תמיר גינץ ולהקת "קמע", מיכל נתן ואנסמבל הפלמנקו "קומפאס", שרה לוי תנאי ולהקת מחול ענבל, דני רחום וצחי פטיש עם להקת "שקטק". בשילוב הזה יש כוח ולא רק בזכות המספר הבלתי נתפש של 1500 רקדנים שעמדו אתמול על הבמה.

דניאל סלומון במופע הפתיחה (צילום: מתי אלמליח)

אולי בזכות התמיכה לה זכה הפסטיבל השנה ממטה חגיגות הששים הצליחו השנה להעשיר את המופע גם בשורה של זמרים אחרים מאותם הברורים מאליו בהם הורגלנו בשנים האחרונות בכרמיאל. אז נכון, נדמה כי יורם גאון חתם קבע

כזמר המרכזי ומנחה מופע הפתיחה, אבל לצדו השנה משמח היה לראות גם פנים אחרות כמו דניאל סלומון, ליאורה, יוסי אזולאי, משפחת אלייאב וטילדה רג'ואן.

מחול, אין מה לעשות, הולך אנגז'ה עם מוזיקה ועושר מוזיקאלי מעיד גם על ריבוי סגנונות המחול. בישראל יש לא מעט קולות אחרים במוזיקה ובמחול שראוי היה להבליט דווקא בפסטיבל שמרכזו פולקלור. את הבמה המרכזית בכרמיאל צריך היה להעשיר עוד יותר בתתי התרבויות שנמצאים ביומיום בפריפריה התרבותית ולא מצליחים לחדור אל לב המיינסטרים.