"הפתעת אותי", אמרה האשה היפה ביותר שראה
מלאכת הדיבור היתה קשה עליו. היא ישבה שם, והוא לא יכול היה שלא להבחין בשיערה שהגיע בדיוק עד המקום הנכון בגב, בעיניה הבהירות שחודרות עמוק יותר מכל יחידה צה"לית סודית ביותר, בגוף שממנו האל לקח את השבלונה לבריאת האשה ובתבונה הקורנת ממבטיה. בקיצור, אשה כמו שאשה צריכה להיות
"לא יודע", אמר והסיר את עיניו לרגע ממרקע הטלוויזיה, ולאחר שהסתיים המהלך בעוד החמצה של החלוץ, הוא הוסיף: "מה כל כך חשוב לך לדעת את התאריך?"
"סתם, בלי סיבה מיוחדת", ניסתה להשיב באגביות, אבל הדמעות שהחלו נקוות בעיניה שללו כל סתמיות מהתאריך המיוחד. לפחות בשבילה.
היא הביטה בו, ספק יושב ספק שוכב על כורסת העור החומה, צופה באותו חפץ בגודל 43 אינץ' שהם ממשיכים לשלם עליו עד היום, שנתיים לאחר הקנייה. אך היא, בשונה ממנו, לא מסוגלת לראות את מה שהוא רואה.
היא מסוגלת לראות את אומללות חייהם הזוגיים, את פרצופה הנוזף של אמה, את צלליתה הבוכייה שנמצאת לבד בחיים שאמורים להיות נחלתם של שניים.
והוא? הוא מסוגל לראות את קבוצתו האהובה, שהיא אולי אהבתו האמיתית, מאבדת עוד נקודות. הוא לא באמת ער לאובדן האמיתי שמתרחש בחלל שמול התמונה הירוקה שמרצדת על מסך הפלזמה - אובדן חיי הנישואים שלו.
"אני רוצה להתגרש", אמרה בקול את המשפט עליו התאמנה כל כך הרבה פעמים מול המראה.
"בסדר", ענה באותה אגביות, משל היתה זו בקשת עזרה בסידור הבית.
תהליך הגירושים עבר ללא בעיות מיוחדות, בהיעדר צאצאים, זאת כמובן אם לא מתייחסים לקרב המר על מסך הפלזמה, שבעבורה היתה הרבה יותר מסתם חפץ ובעבורו, טוב נו, אתם יודעים מה היא היתה בעבורו.
בכלל, הוא תמיד שמע ש"גירושים נמשכים נצח, וכבר עדיף להישאר נשוי ומריר", אבל אצלו זה היה שונה. "יותר זריז מהחתונה עצמה", חשב בקול כשישב עם חברים על בירה בלגית משובחת כדי לחגוג את חזרתו לעולם הרווקות וההוללות, למרות שעם החברים שלו הוללות מקבלת משמעות שונה לגמרי: הפעם האחרונה היתה כשיצא אוסף הדיוידי החדש של "מלחמת הכוכבים", אירוע שחגגו כשהם מחופשים לדמויות הסרט.
למעמד החתימה הסופית על מסמך הגירושים ולשמע המילה "מגורשת" בהד משולש היא הגיעה יחד עם אמה, האשה שאולי אחראית על אחורי הקלעים של נישואיהם, או יותר נכון פירוק נישואיהם הקצרים.
כמו טורף מיומן שלחה האם מבט מאיים אל שניהם: אליה מבט "אמרתי לך" ואליו מבט סלידה. ואולי היתה שם גם אנחת רווחה מהעובדה שהוא כבר לא חלק מדאגותיה, שמו ייעדר משיחות הרכילות עם השכנות.
לחיצת יד קרה,שהמסה את דמעותיה בדרכה למאזדה של אמה, הוחלפה בין השניים, ומבחינתה סיפור גילעד תם ונשלם. הוא נשאר כמה דקות אחריה כדי להסדיר את התשלום לרב. לחיצת יד נוספת עם נציגו של האל במרחב ירקון, ומבחינתו סיפור מתיה נסגר ונחתם.
גילעד ומתיה כבר לא.
אם תשאלו אותה - גילעד ומתיה כבר לא מזמן.
אם תשאלו אותו - גילעד ומתיה מעולם לא היו.
הוא היה צריך לוודא שהיא באמת מביטה בו ולא באחר
בדרכו החוצה חלף על פני דלפק הקבלה וראה אותה. היא פשוט ישבה שם והביטה בו. הוא ידע שהיא יושבת שם ונועצת בו מבטים. מובן שהוא היה צריך לוודא שהיא באמת מביטה בו ולא באחר, לכן סובב את ראשו ככל שהתיר לו צווארו. והוא לא טעה, האשה היפה ביותר שראה מימיו נעצה בו מבטים, ואפילו נתנה חיוך הערכה קטן למלאכת הצוואר הבלתי רגילה.
הגרוש הטרי החזיר חיוך למבט היפהפה שכוון לעברו ושבאפקט כדור באולינג הפיל כל פין ופין של הגנה ושל מחשבה צלולה במוחו.
"הפתעת אותי", המלאך פצה את פיו לראשונה.
מלאכת הדיבור היתה קשה עליו. היא ישבה שם, והוא לא יכול היה שלא להבחין בשיערה שהגיע בדיוק עד המקום הנכון בגב, בעיניה הבהירות שחודרות עמוק יותר מכל יחידה צה"לית סודית ביותר, בגוף שממנו האל לקח את השבלונה לבריאת האשה ובתבונה הקורנת ממבטיה. בקיצור, אשה כמו שאשה צריכה להיות.
"איפה היית עד היום?" חשב לשאול, אבל במקום זה יצא לו "אני?" שנאמר בפרצוף מתאמץ להסתיר התרגשות. התוצאה היתה עיוות ג'ים קארי טיפוסי.
"אני לא רואה כאן מישהו אחר שהפתיע אותי".
"אז היא כן מדברת אליי", המשיך לנהל דיאלוג קולח בינו לבין עצמו.
"אגב, זה בדרך כלל לא קורה", המשיכה וחתמה את המשפט בפני ג'סיקה ראביט בצבעי חיים אמיתיים.
"מצטער שאני עדיין לא מבין".
"זה בדיוק העניין, יקירי, אתה לא אמור להבין".
היא שלחה אליו את המילים הסתומות וצירפה חיוך רחב עטוף בסרט מתנה ורדרד. גילעד לא הבין מה הוא אמור לעשות עם המידע הלא משמעותי אך המסקרן שהתגלגל לסף מוחו המבולבל. "דרך אגב, אני גילעד", אמר.
"אני יודעת", היכתה במהירות והמשיכה לחייך את אותו חיוך פורץ הסכרים שלה.
"אז את מוכנה להגיד לי איך באמת הפתעתי אותך?" שאל וקיווה שיזכה לתשובה מספקת שתמנע ממנו את כל השחזורים והערכות המצב הליליות העתידיות.
"יש לנו משחק", פרשה את הקלפים המטאפוריים על השולחן.
"משחק?" חזר אחריה.
"רוצה לשמוע פרטים על המשחק?"
"כן, משחק שהמציאה המזכירה שאותה החלפתי, ושאותו משחקות כל עובדות הרבנות והעיריה הסמוכה. רוצה לשמוע פרטים על המשחק?" היא קרצה ולא חיכתה לתשובה הברורה. "כל זוג שמגיע לכאן כדי להתחתן מקבל מספר וכינוי ועליו אנו מהמרים מתי יגיע אלינו בחזרה, כדי לעשות את המסלול הנגדי".
"אוקיי", אמר בהקלה ובשעשוע מסוים, והוסיף בסקרנות גלויה "מה היה הכינוי שלי ושל מתיה?"
"הכינוי הבלתי נמנע, הזוג המלכותי 'גיל-עד מתיה?" אמרה בשביעות רצון שלא הותירה ספקות לגבי זהות ממציא הכינוי.
"הפכתם למאוד מפורסמים במשרד ברגע שעברתם את קו שמונת החודשים, שהיה ההימור ההתחלתי. כל הכבוד".
"למה דווקא שמונה חודשים?" שאל.
"זה לא ברור? כבר ממבט ראשון ושטחי ניתן להבין שאם יש משהו שמפחיד אותך יותר מלהיות עם אשתך בסופרפארם בערב מכירות מיוחד, זה ילדים. ומתיה היא אשה עם פנים של אמא, חשבנו שהיא לא היתה מרשה לעצמה לעבור את קו תשעת החודשים ללא ביקור בחדר היולדות".
"יש בזה משהו", נאלץ להסכים.
היא חייכה והביטה בשעונה. "אודה לך אם לא תחלוק את תוכן השיחה שלנו עם מישהו, לא נראה לי שהרבי יאהב את המשחק שלנו. במיוחד אם ישמע על כמות הכסף ששמו על גירושי הבת שלו..."
.
"איזו שיחה?" קרץ אליה בשובבות והוסיף: "אני צריך להתחתן עוד הפעם כדי לפגוש אותך שוב?"
"לא", אמרה, "אני עוזבת את משרדי הרבנות בסוף השבוע, פה כבר לא תראה אותי".
"אז איפה כן אוכל לראות אותך?" שאל, מרגיש מראש שלא יאהב את חבטת התשובה.
"זה שאני לא מפה בטח כבר הספקת להבין..."
הוא היה מוכן להישבע שראה הילת מלאכית מנצנצת לחלקיק שנייה. "יש לי עוד הרבה עבודה במקומות אחרים", המשיך היצור השמימי בדברו, "אני צריכה לתקן נזקים של אלפי שנים של מנהגי נישואים קלוקלים".
"למה את מתכוונת כשאת אומרת מנהגי נישואים קלוקלים?" מלמל גילעד בחוסר הבנה, מתחיל להכיר בעובדה שלא יוכל לספר לאיש מחבריו על הסיפור ההזוי.
" אומר משהו אחד: נראה לי שפספסתם את התמונה הגדולה, לא הבנתם את הכוונה האמיתית של קודקוד".
האשה היפה ביותר שגילעד ראה מימיו הזדקפה מבעד לדלפק, פסעה לקראתו, וכשעמדה ממש במרחק בו יכול היה לחוש את חום גופה, הושיטה את ידה וליטפה את פניו.
עיניו של גילעד נעצמו באחת. משב אוויר חמים מילא את חדר המבואה של משרדי הרבנות. גילעד שמע צלילים עמומים שנידמו כצלילי משק כנפיים של להקת יונים גדולה.
לאחר מספר שניות, שנידמו לגילעד כחיי נישואים שלמים, הצליח לפקוח את עיניו והופתע לראות את הדלפק כשהיה, ללא כל שינוי, פרט לדמות הפקידה היושבת מאחוריו: אין ספק שזו לא היתה מלאך, פשוט עוד פקידה משועממת בגיל העמידה שהביטה בו במבט ממתין "אדוני, אתה מוכן כבר לחתום על הקבלה בבקשה?"
נדרשו לגילעד כמה שניות להבין מה רוצה ממנו הפקידה, והוא תהה לאן נעלמה האשה שישבה בכסאה מספר שניות קודם לכן. הוא חתם במקום המיועד וירד במדרגות הבניין המוזנח, שם התחיל וסיים פרק שלא הבין את משמעותו, פרק שהתחיל לקרוא בו מהסיבות הלא נכונות, פרק שנכתב בשפה שונה מהשפות שהכיר. פרק שהיה עדיף שלא היה נפתח.
כשהוא מפנה את גבו למדרגות הרבנות פסע גילעד אל רכבו שעמד במרחק רחוב אחד משם. לפתע נעצרו עיניו על שלט שנתלה בצורה מגושמת משהו על מזרקה ישנה: "כאן מתקנים נישואים קלוקלים".
גילעד ההמום, שסבר ששום דבר כבר לא ידהים אותו באותו היום, נותר עומד מול המזרקה והשלט וחשב על משמעות המילים. שתי דקות של הלם ואלם עברו עליו עד שחשב על הפעולה הסמלית המשמעותית ביותר שיוכל לעשות כדי לסמן ליפהפיה ההיא שם למעלה שבוודאי מביטה בו כי הבין את המסר וכי יעשה הכל כדי לתקן.
הוא חלץ את טבעת הנישואים היקרה מאצבעו, העיף בה מבט קצר והשליכה אל מימי המזרקה. הוא היה מוכן להישבע כי ראה דבר נוסף מנצנץ-קורץ לו מתוך המים הרדודים. עם שני מבטים נוספים - האחד אל טבעתו השוקעת והשני השמימה - הלך גילעד אל רכבו, התניע ועשה את הדרך המוכרת בחזרה למקום עבודתו. גרוש.
האשה היפה ביותר שגילעד ראה מעודו נכנסה אל משרדי הרבנות כשידיה רטובות ופנתה אל האשה המשועממת בגיל העמידה בחיוך מרוצה.
"אני חייבת להחמיא לך יקירתי, את רק הולכת ומשתפרת", אמרה האשה המשועממת, שכבר לא היתה כל כך משועממת.
"אני מוכרחה להשתפר", אמרה המלאך והביטה בסיפוק רב על פיסת הזהב היקרה שמוללה בין אצבעותיה. "הרי יש לי נזק של אלפי שנים לתקן..."
האימייל של תמיר
