גברים ממעריב, נשים מנוגה

לפני שבועיים הייתי בהרצאה שהשתתפו בה כמאה גברים ונשים דתיים. בהפסקה שבין ההרצאות התארגנו הגברים חיש-קל לתפילת ערבית. הנשים נחפזו לפנות את חדר ההרצאות ויצאו החוצה לחדר צדדי, כשהגברים ערכו תפילת ערבית כמקובל. ציפור לא צייץ וציפורה לא צייצה. יום אחר-כך הייתי באירוע כמעט דומה. אלא שמחצית מהנוכחים הפעם, היו חילונים. בהפסקה התארגנו הגברים הדתיים לתפילת ערבית, הם פנו לחדר צדדי והתפללו שם. איש לא חשב לקיים את התפילה באולם המרכזי.

אף כי מדובר באירוע של מה בכך, אני סבור בכל זאת שההבדל בין האירועים ראוי למחשבה. הנה הפרשנות שלי, ואם היא לא נראית לכם אתם מוזמנים להחזירה בתוך 14 יום באריזתה המקורית וכספכם יושב לכם בחזרה.

באירוע הראשון היה ברור לדתיים שהאולם בו הם יושבים עכשיו הוא "שלהם". הם כולם דתיים ואם צריך להתפלל, הרי שהתפילה היא האירוע המרכזי כרגע ולכן הם נשארים במקום ומתפללים. הנשים שלהם מבינות את זה והן מסתלקות חיש קל הצידה, לפטפט בחוץ. אנחנו מתפללים הרי גם בשמן ובשבילן ולכן יואילו וייצאו. אפילו לא היה צריך להסביר להן. הנשים, בלי רטינה ובלי כל טרוניה, קמו ופנו החוצה לחדר משלהן. גברים ממעריב, נשים מנוגה.

לעומת זאת, כשאנחנו נמצאים בחברה מעורבת של דתיים וחילונים, אנחנו, הגברים הדתיים, לא מעלים בדעתנו "להשתלט" על האולם המרכזי ולקיים שם תפילה. אנחנו לא רוצים לצבוע את המקום ואת האירוע כולו בצבעים דתיים. יש לנו חשש קל ומוטמע ש"זה לא המקום", שמישהו חילוני יביט בנו בעין עקומה, שנפריע לידידינו החילונים לשתות קפה, שנייצר אצלם רגשי אשם או חלילה שנפריע ונספוג הערה ש"פה זה לא בית כנסת". לכן אנחנו זזים הצידה לחדר סמוך, במחילה מכבודנו, להתפלל שם.

מול החילונים אנחנו לא תמיד מעוניינים להתקוטט על המרחב הציבורי ואופיו. לכל דבר הרי מקום וזמן. אבל מול הנשים שלנו, אנחנו, הגברים, מחליטים באופן חד-צדדי גם בשבילן כיצד צריך להיראות המרחב הציבורי הדתי. אנחנו נתפלל כאן, ואתן תלכו לשם. אנחנו העיקר ואתן הנספחות.

זו כמובן דוגמה שולית מחיי היום-יום שלנו. אין בה זדון ואפילו לא כוונה רעה. ודאי שלחברה החילונית מכאן ולחברה החרדית משם יש בעיות משלהן ביחס לאישה ולמעמדה. אבל האמת היא שזה משל קטן על מצבה של האישה הדתית המודרנית. עם כל ההתקדמות, תראו את הייצוג הנשי הפוליטי העלוב בציונות הדתית. הרי לא היה עולה על דעתנו שתשע נשים ישרתו בכנסת כנציגותינו ואף גבר אחד, אבל ההיפך נראה לנו מובן מאליו.

נראה לנו סביר שב-95% מהתפקידים הציבוריים יאחזו גברים, ושבשיעורי תורה רבנים יצטטו בכל הזדמנות מימרות שוליות כלפי נשים כאילו שזה עיקר התורה ושהם עצמם גברים מוכים. אפילו הדיונים על גובה המחיצה בבית הכנסת מתנהלים בעיקרם בזירה הגברית, והנשים לא משתתפות בהם. ו"בעיית העגונות ומסורבות הגט"? סליחה בנים, אבל אם היינו מבינים שמדובר בבעיית מעגני וסרבני הגט היינו פותרים את הבעיות קצת יותר מהר.

ובחזרה לאותן שתי תפילות ערבית בהן דתיים זזו מפני חילונים, ודתיות זזו מפני דתיים. זהו דפוס אוטומטי. אנחנו מפגינים מבלי משים בעלתנות מעט שוביניסטית כלפי הנשים שלנו, ואילו מול החילונים אנחנו זזים הצדה. אנחנו מקבלים שהפרהסיה הציבורית היא בעיקר של חילונים, ואילו המרחב הציבורי הדתי הוא בעיקר של גברים. והוא רחום יכפר עוון.