שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תרגום בגוף הסרט

    "חיי אהבה" של צרויה שלו הוא דוגמה נוספת לגורל המר הצפוי לרוב הספרים הישראליים בדרכם לקולנוע. עד כמה הסופרים עצמם מעורבים בתהליך ואיך אפשר לעשות את זה טוב יותר

    עסק בעייתי, עיבוד ספרים לקולנוע. את המשפט "הספר היה יותר טוב" שמענו כבר כל כך הרבה פעמים, עד שאי אפשר שלא לתהות אם מדובר באקסיומה: האם הספר יהיה תמיד טוב יותר מהסרט שמבוסס עליו. התשובה היא: כמובן שלא.

     

    בישראל, כך נדמה, נרתעים היוצרים מעיבודים ספרותיים. אצלנו הכוח המניע את עסקי הקולנוע הוא עדיין הבמאי, ורוב הבמאים כותבים את התסריטים לעצמם ובעצמם, ועושים את זה רק כשיש להם משהו להגיד. מעטים מהם יבזבזו את זמנם על עיבוד של חומר שאינו שלהם.

     

    עיבוד ספרותי – במקומות שבהם קולנוע הוא גם עסק מסחרי – הוא לרוב יוזמה של מפיקים. יוזמה מסחרית שמטרתה לקצר תהליכים: לקחת מותג מוכר שהתפרסם במקום אחד ולעשות בו שימוש חוזר. שם מוכר על הפוסטר יעזור לסרט לבלוט כשהוא מגיע לקולנוע. זו הסיבה שמעט מאוד ספרים שהיו כשלונות כלכליים עובדו לסרטים.

     

    והכמות, במקרה הזה, יוצרת גם איכות. על כל "רודף העפיפונים" ו"צופן דה וינצ'י" – סרטים איומים שנעשו על פי רבי מכר היסטריים – יש מעט מאוד סרטים כמו "ארץ קשוחה" (עיבוד ל"לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי‭,(‬ יצירות מופת קולנועיות שמבוססות על ספרים שזכו להערכה אמנותית יותר מאשר מסחרית. בישראל, היחידים שחושבים ככה הם זכייני הטלוויזיה, שבשנים האחרונות פנו לרבי מכר כדי ליצור מהם מיני סדרות ‭")‬בסימן ונוס" ו"מישהו לרוץ איתו", שהפך בדרך גם לסרט קולנוע‭.(‬

     

    ובכל זאת נראה שמשהו משתנה. באיטיות של תנועת קרחונים, אמנם, אבל כמות עיבודי הספרים הישראליים לקולנוע נמצאת בעלייה. "חיי אהבה" של צרויה שלו הוא הקורבן האחרון של רצח ספרותי על מסך הקולנוע. ההפקה הישראלית-גרמנית הזו כושלת בדיוק במקום שבו מצוי ההבדל בין ספר לסרט: אמנות פרישת הסיפור והאופן שבו הדמות הראשית ומניעיה מתפענחים מול עיני הצופים, בלי הפריבילגיה הספרותית להיכנס למונולוג פנימי.

     

    אבל לא מעט עיבודים ספרותיים עוד בדרך: "אדם בן כלב" על פי יורם קניוק, "פובידיליה" של יזהר הר-לב, והעיבודים ל"התפרצות ‭"X‬ של עדנה מזי"א, "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ו"משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו נמצאים בשלבי הפקה ראשוניים. אי שם באופק מתוכנן, כבר הרבה זמן, גם עיבוד ל"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן.

     

    א"ב יהושע הוא כנראה הסופר הישראלי המעובד ביותר. "שלושה ימים וילד" שלו, שהפך לסרט קולנוע שביים אורי זוהר לפני 41 שנה, יוצא עכשיו לראשונה בדי.וי.די, וכדאי לצפות בו כדי להבין שלא תמיד זה נגמר בבכי.

     

    "בהתחלה היו לי הסתייגויות מהעיבוד של 'שלושה ימים וילד‭,'‬ אבל במשך הזמן למדתי לראות את מעלותיו‭,"‬ אומר יהושע. "ההסתייגויות שלי היו קשורות בכל מיני תוספות כמו יחסי מין בין הגיבור לשכנה, שלא היו בספר. כשראיתי את זה על שולחן העריכה התחננתי בפני אורי זוהר להוריד את זה, ולא עזר לי כלום. בשעתו קצת תקפתי את הסרט בעיתונות, ואז פגשתי את אורי זוהר ברחוב אחרי כמה שנים והתנצלתי על ההתקפה. אמרתי לו: 'הסרט יותר טוב משחשבתי‭.'‬ הוא אמר: 'אל תתנצל, אני חושב שהסרט יותר רע ממה שחשבתי'".


    ריקי גל ואקי אבני מתוך סרטו של מנחם גולן לפי "השיבה מהודו" של יהושע

     

    אבל מאז היו גם "המאהב" של מיכל בת אדם ו"השיבה מהודו" של מנחם גולן, ובעוד כמה חודשים תצא לדרך ההפקה האיטלקית של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש",  ובינתיים יהושע למד את הלקח והחליט לשנות גישה.

     

    "סופרים אמריקאים תמיד אומרים: אם מבקשים ממך את היצירה שלך לקולנוע, סע לקליפורניה אבל אל תעבור את גבול קליפורניה, תזרוק את הספר מעבר לגבול, קבל את הכסף וברח לניו יורק. כלומר, ברגע שנתת את הספר לעיבוד, קח את הכסף ושכח מהשאר. לאחרונה דווקא קיבלתי מבט אחר על העניין הזה: אם יש לסופר יכולת, שיכתוב לפחות את המתווה לתסריט, כדי לשמור על כמה מהמרכיבים היסודיים שהיו בספר ולפעמים הולכים לאיבוד בפרשנות הבמאי.

     

    כש'מסע אל תום האלף' עובד לקולנוע הייתי שותף בתסריט, והיה דיאלוג אמיתי. השינויים שנעשים אחר כך הם קלים יותר לבליעה אם החוויה הבסיסית נשארה. עכשיו עיבדתי גם את 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש‭."'‬

     

    עמוס עוז חושב אחרת. את העיבוד של דן וולמן ל"מיכאל שלי" הוא אהב ‭")‬הוא היה עשוי בידיים עדינות ובתבונה‭,("‬ את זה של "קופסה שחורה" הרבה פחות ‭")‬הוא היה לא טוב‭,("‬ אבל אין לו שום עניין להיות חלק מהתהליך.

     

    "יש עכשיו משא ומתן על 'סיפור על אהבה וחושך' עם נטלי פורטמן, אני חושב שעובדים עם תסריטאים, אבל אני לא ממש יודע. לו הייתי רוצה להיות יותר מעורב כנראה שהייתי דוחף לזה, אבל אני לא מעוניין. זה כמו לנגן קונצ'רטו לכינור בפסנתר. זה כלי נגינה אחר. אפשר לעשות את זה בהצלחה רבה בתנאי שלא מבקשים מהפסנתר להשמיע צלילים של כינור. זה לא המקצוע שלי, קולנוע. הספר הוא לעצמו והסרט לעצמו, ואין קשר ביניהם. בזמנו ביקשתי לראות את התסריט שכתבה אסתר מור ל'מיכאל שלי‭,'‬ הערתי כמה הערות, אבל אני לא מרגיש קשור. אני גם לא במיוחד רוצה להיות נוכח בצילומים‭."‬

     

    צרויה שלו דווקא ביקרה בצילומים של "חיי אהבה", ואפילו הבליחה בסרט בתפקיד אורח על תקן ספרנית, בדומה לרם אורן שצולם בחנות ספרים בסרט "פיתוי".


    נטע גרטי מתוך "חיי אהבה", עיבוד קולנועי לספרה של צרויה שלו 

     

    "זה היה קוריוז, לא חשבתי שזו תחילתה של קריירה חדשה. אני חושבת שצריך לקבל את הסרט בפתיחות ובשמחה שלא בהכרח קשורות לתוצאה דווקא, אלא לעצם זה שיצירה שכתבת מתהלכת לה בעולם ומספקת השראה ליצירות אחרות‭."‬

     

    גם "תרה" של שלו בדרך להפוך לתסריט קולנועי של רונית ויס ברקוביץ' (יעל אבקסיס, שגם שותפה בהפקה, תגלם את גיבורת הספר‭,(‬ אבל שלו, כמו עוז, דוגלת בהפרדת כוחות מלאה.

     

    "לא היתה לי שום מעורבות בעשייה של 'חיי אהבה‭.'‬ במהלך העיבוד מריה שראדר פנתה אלי מדי פעם וביקשה ממני לקרוא את התסריט, אבל אני לא נוטה לעסוק בדברים שאני לא מבינה בהם. זו היתה החלטה מודעת להרפות מזה, בניגוד לכתיבה עצמה שבה אני מקפידה על כל פסיק ומנסה לשלוט בכל דבר. כאן היה לי ברור שזה ממילא לא בשליטתי וזו לא יצירה שלי, ולכן עדיף לא להתחיל אפילו להתערב.

     

    "יותר מזה - היה לי חשוב להבהיר גם למריה שזו צריכה להיות יצירה נפרדת. בהתחלה הרגשתי שהיא כבלה את עצמה לחלוטין לספר כדי לרצות אותי, אז אמרתי לה שהיא חייבת להשתחרר. לשכוח קצת את הספר ולהכניס יותר את עצמה פנימה‭."‬

     

    ואת מרוצה מהתוצאה?

     

    "אני לא יכולה לשפוט את הסרט באופן אובייקטיבי. יש כל מיני תגובות סביבי, אבל אני תוהה למה צריך בכלל להשוות בין המדיומים. כשראיתי את הסרט לא הרגשתי שאני רואה את יערה שלי, אלא את יערה של מריה ושל כל הצוות שעסק בזה. אבל אלו שתי ישויות נפרדות שיכולות להתקיים במקביל. הביטוי הזה 'הרסו לי את הספר' הוא לא רלוונטי. אני לרגע לא הרגשתי ככה. הרגשתי שאני רואה יצירה שנעשתה בהשראת היצירה שלי. יצירה אחת שהפרתה יצירה אחרת. לו רציתי שזה יהיה בדיוק כפי שדמיינתי, הייתי מתנגדת בכלל לסרט או שהייתי מנסה לעשות בעצמי, וזה בטח היה יוצא קטסטרופה‭."‬


    ג'ף גולדבלום מתוך צילומי הסרט "אדם בן כלב" (צילום: עוז מועלם)

     

    יורם קניוק – שכבר הפקיד בעבר את "חימו מלך ירושלים" ואת "סוס עץ" בידיהם של קולנוענים - מחכה עכשיו לעיבוד הטרי של "אדם בן כלב" (הפקה אמריקאית-גרמנית-ישראלית שביים פול שריידר, בכיכובו של ג'ף גולדבלום‭.(‬ הוא אמנם חושש, "אבל לא בשבילי, בשבילם. אני רוצה שהם יצליחו, זו יצירה שלהם. זה כבר לא שלי, עשו מזה דבר חדש. כמו שאי אפשר להחזיר את החביתה להיות ביצים.

     

    "אפילו הסגן של הסגן של הצלם מעורב בזה יותר ממני. אורי קליין כתב לפני כמה חודשים שבזמנו הוא לא אהב את 'חימו מלך ירושלים' ועכשיו הוא מצטער על מה שכתב וחושב שזה סרט נהדר. זה כאב לי אז בשביל עמוס גוטמן. לא לקחתי את זה על עצמי. הספר עשה את שלו לטוב או לרע כבר 40 שנה, אבל גוטמן לקח את זה אז נורא קשה ולא יצא מהבית. ניסיתי לומר לו שהספר עצמו לא כל כך טוב, כדי לעודד אותו, אבל זה לא עזר‭".

     

    קניוק יודע גם שלהצלחה קולנועית יכול להיות מבחינתו גם יתרון כלכלי. "זה מעלה שוב את ההתעניינות בספר. אני לא יודע אם בארץ, אבל באירופה ובאמריקה סרט, גם לא הכי טוב בעולם, גורם לאנשים לקרוא את הספר".

     

    יש עוד ספרים שלך בדרך למסך?

     

    "את 'נבלות' מעבדים עכשיו לסדרת טלוויזיה, ולפני כמה חודשים קנתה חברת קולנוע אוסטרית את הספר שלי 'הנעדרת מנחל צין‭.'‬ אני לא מבין איך אוסטרים רוצים לעשות סרט על בחורה מהפלמ"ח והמדבר, אבל שיעשו מה שהם רוצים. שאלו אם יש לי השגות, ואמרתי שאין לי. מצידי שהבחורה תהיה בחור. אני לא לוקח את עצמי כל כך ברצינות. זה לא תנ"ך, זה ספרים. אני כותב אותם כמו שנגר בונה רהיטים. אז אם מישהו רוצה לעשות מהארון שעשיתי מיטה - שיעשה מיטה".

     

    א"ב יהושע דווקא חושש שבמאים זרים, כאלה שלא באמת מכירים את התרבות שבתוכה נכתב הספר, עלולים לפספס. "יש היום המון מקרים כאלה שבמאים בחו"ל מחפשים חומר ונדלקים על ספר מארץ אחרת, וזה מאוד בעייתי‭,"‬ הוא אומר. "זה לא שאי אפשר לקחת גרעין סיפורי אנושי ולהלביש אותו במקום אחר, אבל אסור לנסות לחקות את התרבות עצמה, כי זה לא יוצא אמין. זה צריך להיעשות בעדינות רבה ובשכל. כשעושים קופרודוקציה שהבעל הוא גרמני והאישה צרפתייה והדוד איטלקי, רק כי כולם השתתפו במימון הסרט, זו יכולה להיות מכשלה".

     

    ובארץ, איזו עצה תיתן לאיש קולנוע שניגש לעבד ספר?

     

    "צריך להקשיב למחבר, לדעת מה היה הלב החווייתי של הספר שהוא כתב. מה היה הקונפליקט המרכזי והעמוק שהוא ראה בו. אם מפספסים את זה, כמו שהיה ב'השיבה מהודו‭,'‬ אז אין טעם בכלל. הרי לב הספר היה שבחור צעיר מתאהב באישה מבוגרת שיכולה להיות אמו ולא מבין מה קרה לו. בסרט הפכו את העניין: לקחו אישה מבוגרת שמתאהבת בבחור צעיר, כי זה הכי פשוט והכי מוכר. ואם את זה מפספסים, אז לא משנה כמה יצלמו בהודו - הכל יורד לטמיון".

     

    ואפשר לפחות להתנחם, כמו עמוס עוז, בכך ש"גם אם הסרט גרוע, זה לא משנה: סרט נשכח מלב והספר נשאר תמיד במקומו‭.

     

    • מתוך מוסף הספרים של "7 לילות" בידיעות אחרונות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים