שתף קטע נבחר

ממלכה אבודה מראש

דועאא פארס, צעירה דרוזית יפה מכפר ראמה, רצתה מאוד להיות מלכה. אבל בסרט המרגש "ליידי כל אל-ערב", המתעד את ניסיונותיה, אין סוף שמח רק מציאות כואבת


 

"ליידי כל אל-ערב", סרטה של אבתיסאם סאלח מראענה ששודר אמש (שבת) בערוץ 8 בכבלים, הוא מסוג הסרטים שגורמים לצופה להישאר ישוב על כסאו, גם אחרי שכותרות הסיום סיימו לעלות, בתקווה לכתובית מפתיעה שתעלה ותציל אותך: כתובית שתנקה קצת את הלכלוך שדבק בך במהלך הצפייה בסרט. כתובית שתאמר לך שכל מה שראית עד עכשיו בטעות יסודו, או לפחות שמשהו במה שראית עד כה השתנה לטובת הגיבור.

 

אבל ב"ליידי כל אל-ערב" שום דבר לא השתנה והמציאות הישראלית טופחת לך שוב על הפנים וצוחקת מולך בקול גדול. מראענה החלה לפני כשנתיים לתעד את תחרות היופי של בנות המגזר הערבי בישראל. שם היא מצאה את דועאא פארס, צעירה דרוזית יפה מכפר ראמה, שמאוד רוצה להיות מלכה.


דועאא פארס. רוצה להיות מלכה 

 

כבר בהתחלה מראענה מראה לצופים שפארס היא לא כמו כולם. שהשאיפות שלה גדולות יותר מכל הסיוטים של הסובבים אותה. כבר בתחילת הדרך, כשהיא נשאלת על ידי שופטי התחרות הערבית מה תעשה כשתאלץ לבחור בין בעל לקריירה, היא עונה: "הבעל יכול לחכות".

 

זה אולי יכול להישמע כמו משפט של צעירה מורדת, אבל כמו בכל הסרטים שביימה מראענה גם "ליידי כל אל-ערב" הוא לא סרט על גיבורה אלא על שורדת. מראענה מכירה נשים. המצלמה שלה עוקבת, חופרת ונוברת בכל רגע של חייהן כבר 10 שנים. היא מכבדת את מקומן, בין כשהן הולכות בתלם ומולכות על ידי המוסכמות הסביבתיות שלהן ובין שהן מעיזות לצאת מהקווים.

 

וסאלח מנסה לצאת מהקווים שדורות קודמים שירטטו עבורה ועבור צעירות כמותה. היא מבינה שתחרות היופי המקומית לא תוביל אותה רחוק ("מקסימום יתלו את הפרצוף שלי בסופרמרקט מקומי", היא אומרת), ומעיזה לחלום על תחרות היופי של ישראל, על תואר מיס יוניברס, על מילאנו ועל פריז.

 

סאלח אף הולכת צעד אחד נוסף קדימה וכשהיא ממלאה את טפסי תחרות היופי של ישראל היא מעיזה לומר שתמיד חלמה להחליף את השם שלה ובאותו רגע ממש רושמת את שמה החדש: "אנג'לינה פארס", בדיוק כמו אותה גיבורה הוליוודית איתה היא חולקת מבע עיניים עמוק.

 

בין השקר לייאוש

מראענה-הבמאית היא יוצרת עדינה, מלאת רבדים, שמבינה שלסרטיה יש צופים מכל מיני סוגים: מצד אחד הקהל הערבי אליו היא מתעקשת להמשיך להפנות את מצלמתה, והקהל היהודי-הישראלי-הגזעני שצופה בהם. מצד אחד תוכלו לצפות בסרט ולומר "אה, זה הם, הפרימיטיווים האלה", ולהתענג על בנותינו שאנו מאפשרים להן את הזכות להלך כשחמוקיהן מוצגים בפני כל.

 

מצד שני, תוכלו להביט רגע פנימה, לראות את עצמכם ולשאול כמה שאלות. כמו בסצינה הנפלאה בה מראענה מצלמת את דועאא/אנג'לינה בעת סיום לימודי התיכון שלה וברקע נשמע קולו של אחד המחנכים כשהוא משקר בקול גדול ואומר: "תאמינו בעצמכם אפילו אם האחרים לא מאמינים בכם. חלומותיכם יתקלו בבלתי אפשרי. אל תתיאשו, תמיד תוכלו להגשים את חלומותיכם".

 

אבל חלומה של המתמודדת הדרוזית לתואר מלכת היופי של ישראל לא יצא אל הפועל. היא אפילו לא קיבלה את ההזדמנות להתמודד על כתר "ליידי כל אל-ערב", כיון שהיהודים הכריחו אותה לבחור בין שתי התחרויות. וכשבחרה בזו הכלל-ארצית ("אם אני אזכה בכל אל-ערב, אני אגיע להוליווד?", מצדיקה לעצמה הצעירה את החלטתה) היא מקבלת איומים מבני המגזר שלה ודודה אף נעצר בידי המשטרה באשמה שניסה לרצוח אותה על רקע חילול כבוד המשפחה.

 

בכמה סצינות בסרט קשה היה שלא להזיל דמעה יחד עם הגיבורים שלו, בעיקר

בזו שאביה של הטוענת לכתר, שנכלא כיון שניסה לשדוד תחנת דלק כדי להשיג כסף לטיול עבור הבת שלו, מבטיח לה גיבוי, ובמיוחד בזו ששתי הגיבורות הראשיות, דועאא ואימה, יושבות לבדן חסרות כוח מול מנהיגיה הרוחניים של העדה ומקבלות עליהן את הדין לפרוש מהתחרות.

 

בדיוק בנקודה זו גם מתגלה כוחה של מראענה שבמכלול העבודה שלה בעשור האחרון - מ"פארדיס, גן עדן אבוד", דרך "בדל", ועד "שלוש פעמים מגורשת" - מצליחה כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המגזרים והדתות ובמחיר אישי כבד להביא אל המסך את סיפוריהן של נשים מנודות שכל רצונן לנתץ חומות שקבעו גברים.

 

בסצינה האחרונה בסרט, בה נראות פניה של דועאא היפה כשהן מלוכלכות מדמעות אתה מבין שהיחידה שמגינה עליהן, או לפחות מעידה על חייהן, היא מצלמתה של מראענה, ובשל כך היא ראויה לתואר יוצרת תיעודית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים