מחיר הבושה במשכן

האירוע המביך שהתרחש באחרונה במשכן הכנסת, כאשר לדרישת ח"כים חרדים הורחקו נשים מהמקהלה ששרה את "התקווה" בעת ביקורו של ראש הממשלה הבריטי, עורר גל שקט של ביקורת. ושוב, כמו בפרשת "הלבשת" המקהלה ששרה בחנוכת גשר המיתרים, הועלו טענות חריפות וכבדות, כנגד הכפייה החרדית המשתלטת על חיינו. השלכות אירועים אלו שהתפרסמו ואחרים שלא - מחייבות פעולה.

אין ספק, כי דרישות ההפרדה בין גברים לבין נשים במגזר החרדי הולכות ומחמירות עם השנים. החמרת דרישות ה"צניעות" הינה חלק מגל החמרות כולל העובר על המגזר החרדי, במגוון רחב של היבטים חיצוניים-צורניים

.

ההפרדה המוחלטת באירועי שמחה משפחתיים, ציבוריים, כניסות נפרדות לאירועים ציבוריים ואף אוטובוסים נפרדים לא היו לחם חוקה של היהדות האורתודוקסית בדורות עברו. עדיין ניתן לאתר בנקל צילומים אותנטיים של גדולי תורה שישבו, כדבר שבשגרה, בשולחנות מעורבים באירועי שמחה דוגמת חתונות, בר-מצווה ובאירועים ציבוריים. בחינת ההלכה היהודית כפי שנפסקה משך הדורות, מלמדת שגם בעניין הדרת הזמר הנשי מהמרחב הציבורי אין אחידות דעים כפי שמנסים החרדים להציג. יתרה מזו, אין ספק כי רובו הגדול של הציבור הישראלי המגדיר עצמו כמסורתי או דתי, אינו מקבל על עצמו חומרות אלה.

בחברה החרדית מתחוללים בשנים האחרונות תהליכי עומק מורכבים בעלי השלכה מהותית על המיגזר ועל קשריו עם הציבור בישראל. ההקצנה וההחמרה בהיבטים הצורנים-חיצוניים מתרחשת דווקא כאשר תפיסת "הגטו מרצון" של הציבור החרדי מתפוגגת, והוא מעמיק את מעורבותו בחברה הישראלית.

הפלישה לכיכר העיר

אחת מנקודות המפגש של מערכת התהליכים האמורה הינה הדרישה החרדית הנוכחית, כי גם הכיכר הציבורית הישראלית תנהג על פי אמות המידה המחמירות שאימצו לעצמם. אין להטיל ספק בלגיטימיות דרישה זו. מגזר זה חפץ כי עמדותיו תבואנה לידי ביטוי ציבורי והוא מפעיל את המאמצים הלגיטימיים לשם כך.

אולם, בעוד הדרישה החרדית מובנת ואף לגיטימית, קשה בעיני דווקא תגובתו של הזרם המרכזי בחברה הישראלית. לפחות כפי שהוא מיוצג ע"י רשויות השלטון הנבחרות.

אין ספק, כי יש לכבד ככל שניתן את רגשותיו הדתיים של כל אדם. וכל שכן שיש לכבד את רגשותיו הדתיים של יהודי בארצו שלו. אולם, כיבוד רגשותיו של אדם אחד אינו יכול לבוא על חשבון פגיעה ברגשות אנושיים של אדם אחר. תמהני האם במקרה הנוכחי נשקלה הפגיעה ברגשותיהן של נשות המקהלה כנגד הפגיעה המקבילה ברגש הדתי של מספר חברי כנסת.

סיטואציה בה כל קו פעולה יוביל לפגיעה בחלק אחר של הציבור, אינה עניין נדיר בחייה של קהילה אנושית הטרוגנית. בדרך כלל ייפתר קונפליקט מסוג זה על ידי איזון על פי הערכים המנחים את הזרם המרכזי של הקהילה האמורה.

מדוע אם כן הועדפו על ידי יו"ר הכנסת רגשות החרדים על פני כבוד הנשים?

התשובה הצפויה היא כניעה ללחץ הפוליטי החרדי. אך - תשובה זו קלה מידי. קל ונוח להטיל את האשמה שוב ושוב על כתפי אותם פוליטיקאים שהפכנו זה מכבר לשק החבטות הלאומי. אירועים אלה ודומיהם הם סימפטומים בלבד לבעיה חמורה בהרבה המאפיינת את החברה הישראלית ובעיקר את הרוב הדומם המרכיב אותה.

"הפתרון": לוותר

כנגד דרישתה - הלגיטימית לכשעצמה - של קבוצת המיעוט החרדי, לא מעמיד היום הזרם המרכזי של החברה הישראלית כל ערך חיובי משותף עליו הוא מוכן להיאבק. בחברה בה שולטים ההדוניזם מחד והרצון ל"שקט תעשייתי" ו"אי עשיית גלים מאידך", אין מקום לערכים אחרים שיש להיאבק עליהם. הפתרון בחברה כזו יהיה תמיד ויתור לאותו גורם אידיאולוגי העומד איתן על דעתו. גם אם הוא מייצג תפיסת מיעוט או תפיסה המנוגדת לדעת הרוב ופוגעת בו.

תופעה זו אינה מאפיינת רק את יחסי החברה עם הזרם החרדי. קיימות חזיתות נוספות בהן חל כרסום מתמיד בהוויה הישראלית, תוך פגיעה מתמשכת בעמדות היסוד של הרוב הישראלי.

הגיעה העת לבחון האם במסגרת הרצון להאדיר את זכויות הפרט ולהכיר בזכויותיו של המיעוט/האחר/השונה, לא נחצה הקו האדום של שחיקת ערכי היסוד של החברה הישראלית.

על מנת לבחון עצמנו עלינו להתבונן באירועים, תוך התייחסות לערכים המרכזיים שעמדו בבסיס הקמת המדינה. ישראל הוקמה כמדינה יהודית שנועדה להעניק אחרי אלפי שנות גלות מקלט לעם היהודי. ישראל הוקמה כמדינה יהודית המכירה בזיקתה העמוקה למורשת היהדות ולערכיה ומכבדת את דרישות ההלכה המרכזיות בפרהסיה הציבורית שלה, אך אינה מחויבת לפעול במישור הציבורי על פי הפרשנויות הקיצוניות ביותר של הלכה זו. המדינה הוקמה כמדינה דמוקרטית המכירה בזכויותיו הטבעיות של כל פרט אך כל זאת עד גבולות האנרכיה והפגיעה באחר.

האם הרוב הדומם בהסכמתו הפסיבית לשינויים שהתחוללו בהוויה הישראלית כתוצאה מלחצים שהפעילו קבוצות מיעוט בעלות אידיאולוגיה מגובשת לא מאפשר פגיעה מהותית בערכי יסוד חיוניים אלה?