שתף קטע נבחר
צילום: ויז'ואל/פוטוס

דז'יגן ושומכר עושים עלייה

רגע אחרי הגיעם למדינת היהודים, ראיון עם צמד הקומיקאים אשר כבשו את בימות ורשה בסערה. אנציקלופדיה ynet מציגה: סדרת ראיונות נבחרים עם אישים מעברה של מדינת ישראל

ב-1950 הגיעו שמעון דז'יגן וישראל שומכר, הלא הם הצמד הקומי דז'יגן ושומכר , למדינת ישראל. באפריל אותה שנה, העניקו השנים ראיון לעיתונאי אהרון שמיר ובו סיפרו על ימי הגדולה בפולין, מאורעות המלחמה וקשיי ההסתגלות לארץ החדשה. לפניכם קטעים נרחבים מן הראיון:

 

כשקמו יוצאי פולין גמרו באזני את ההלל על הזוג דז'יגן ושומכר, לא התפעלתי. "לגביכם", אמרתי להם, "כל אמן שמגיע מפולין הוא גאון, וכל שלישי – גאון שבגאונים. כך אמרתם על פלוני וכך התמוגגתם מנחת מאלמוני, ואילו אני – שאני מדבר אידיש, 'כמו גוי הלועג ליהודי' וחלק מה'צימוקים' שאתם מתגלגלים מצחוק לשמעם – אינם מתקרבים אפילו אל נימי הצחוק שלי. פשוט, אינני מבין – כרבבות צברים בארץ – את העוקץ שבבדיחה הגלותית".

 

קיצורו של דבר, לא התפעלתי מבואם של הקומיקנים דז'יגן ושומכר לישראל, לא התרגשתי כשבאו, ולא התנפלתי לנשק אותם על לחיים כדוגמת כמה וכמה מחברי העיתונאים...אך ידיד אחד שלי, החי מאמנות, לא נתן לי מנוח. "אתה מוכרח להכיר אותם. אתה מוכרח לראות ולשמוע אותם!"

 

ידידי מצליח להשפיע עליי

 

כיצד נפטרים מיהודי טרדן? עושים את רצונו...השפעתי בקושי על זוגתי, שתחיה, "לסבול" שעתיים באווירת אידיש, ובפנים חמוצות שמנו פעמינו לאולם "אהל שם". לפני הרמת המסך מילאתי חובה עיתונאים והלכתי להציץ מאחוריי הקלעים, כדי לראות איך נראה מקרוב ה"צמד חמד" הלזה, שהצליח למלא אולם עד אפס מקום, ואפילו במעברים הוצבו כסאות (נס שלא פרצה דליקה, כי איש לא היה מצליח לברוח בעוד מועד...)

 

מיד עם הושטת היד לשלום "התחצפתי" והודעתי לדז'יגן ושומכר על חששותיי שלא יצליחו לעורר את בת – צחוקי.

"סינית אתה מבין?" שואל דז'יגן.

"רק זה חסר לי" משיב אני.

"ובכן, אפילו אם אינך מבין סינית, חייך שתצחק!" מחייך שומכר.

ומייד מספרים לי שניהם, זה מלה וזה מלה, זה ומשפט וזה משפט, כמנהגם זה למעלה מעשרים שנה, מעשה שהיה:  

"העיתונים שהופיעו בוורשה לא הגיעו לערי השדה אלא למחרת. והנה, הוזמנו להופיע בעיירה סוחצ'ב שליד וורשה. יחד איתנו הגיעו העיתונים היומיים ובהם כתוב שדז'יגן ושומכר מופיעים היום בוורשה. יהודי העיירה, שלא הכירונו בצלמנו ובדמותנו, לא האמינו שאמנם אנחנו דז'יגן ושומכר, וכל ניסיונותינו להשפיע עליהם שאנחנו – אנחנו, עלו בתוהו. הם כעסו על זוג הרמאים המופיעים בשם לא להם, ובכעס, ללא בת צחוק אחת, ישבו באולם עד ההפסקה...

 


דז'יגן (מימין) ושומכר על הבמה (באדיבות לידיה אופיר)

 

"ואז עלה רעיון במוחנו: להתוודות על חטאנו... עלינו על הבמה והודענו: רבותיי, סלחו לנו ומחלו לנו, כי רמאים אנו. אנחנו באמת לא אנחנו ודז'יגן ושומכר מופיעים היום באמת בוורשה... אז פרץ הקהל במחיאות כפיים ו'מומחי האמנות' של העיירה הביעו את דעתם שאמנם אמנים גדולים אנו יכולים להתחרות בדז'יגן ושומכר... 'אתם רואים' הם אמרו לנו, 'את בני סוחצ'ב אי אפשר לרמות בענייני תיאטר'. "לגביי מה דברים אמורים", הוסיף שומכר בהתכוונו אליי, "שב באולם ואל תאמין למה שסיפרו לך אודותינו תאר לעצמך שברל ושמרל מופיעים לפניך, ואחר כך תחווה את דעתך עליהם".

 

דז'יגן ושומכר מנקי רחובות...

 

במשך כל ההצגה התגלגלתי מצחוק, יחד עם כל יוצאי פולין (ביניהם היו בוודאי גם כמה מחכמי סוחצ'ב שאליהם, כנראה, לא הגיעה הידיעה שאסור לעשן באולם בשעת ההצגה...)  ואחרי ההצגה פנה אליי ידידי, החי מאמנות, ושאל: "נו?" מושפע מדז'יגן ושומכר, עניתי לו "נו, נו!" והוא אליי: "אני בעל דעה – קדומה בנוגע להם, אך דעתך האובייקטיבית מעניינת אותי מאוד". "דעתי שלי מתבטאת בשתי מילים", אמרתי, "הם נפלאים!"

 

ומאז ההצגה הראשונה הספקתי להיפגש עם דז'יגן ושומכר בכל מיני בתי קפה, בשוק הכרמל, במשרד הרבנות, ובכל מקום בו אמנים בעלי עיניים רואות ואוזניים קשובות כמוהם יכולים לשאוב תלי תלים של הומור להצגותיהם. "אנחנו עוסקים עכשיו בניקוי רחובות תל אביב" הם אומרים לי. "שאר המנקים עורמים ערימות ומטילים אותן לבור האשפה הכללי, ואילו אנו גונבים הרבה ותוקעים לתוך כיסינו. כאן ברחובות מתגלגל החומר כאבן שאין לה הופכין, ואנחנו אוספים אותו..." 

 

וכך הגענו לידי שיחה ארוכה שהחלה ב9:30 בערב ונסתיימה בשלוש לפנות בוקר, בה סיפרו לי האמנים על חייהם מאז נפגשו בראשונה ב1927, וכיצד רקדו את ריקוד ה"סאמבה" שלהם במשך 11 שנה, מאז פרוץ המלחמה. "צעדי ה'סאמבה' הם כאלה: נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים", מסביר דז'יגן וממלא אחריו שומכר. "ואנחנו יצאנו מפולין ונכנסנו לרוסיה, ויצאנו מרוסיה ונכנסנו לפולין, ויצאנו מפולין ונכנסנו לצרפת. ועכשיו אנחנו פה. כאן החלטנו לסיים את ריקוד ה'סאמבה היהודי'... "התחלנו את הקריירה המשותפת שלנו ב1927. היה זה אחרי שתיאטרון 'הבימה' בא לפולין והציג את 'הדיבוק'. הדיבוק נכנס בנו ולא יכולנו לגרשו, ובעל כורחנו נאלצנו לשחק תיאטרון...

 

יצרנו בלודז' את תיאטרוננו 'אררט' כבמה אקספרימנטלית להומור וסאטירה פוליטית ויישובית, ניסינו את כל השיגעונות שעלו במוחנו. אז לא היה הקהל רגיל להצגות המורכבות מקטעים קטעים, אלא ל-'א אידישה מעשה' ממש, עם טרגדיה ושלוש מערכות ארוכות. יום אחד עמדנו להציג בעיירה. בעל האולם, שראה בהכנותינו, התרגז ואמר: 'זה תיאטרון? השתגעתם? אני זקוק לדרמה כמו 'הדיבוק'!. אמרו לו דזי'גן ושומכר: "אתה רוצה 'דיבוק'? בסדר. ניתן לך 'דיבוק' ממש". אחרי ההצגה ניגש בעל האולם, נכלם קמעה, ואמר: 'רבותיי, אני אינני צעיר בשנים, אבל עד היום לא ידעתי ש'הדיבוק' יכול להיות עליז כל כך.."

 

כך לך ואל תבכה

ב1931 עברו דז'יגן ושומכר עם להקתם לוורשה וכעבור שנתיים נתבססו באולם "נובושצ'י" שלא עזבוהו, והקהל לא עזבם, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. תיאטרונם היה כעיתון חי, אשר שיקף את כל המתרחש ברחוב היהודי ובעולם הגדול. יהודי פולין היו נוהגים לומר: "מה שאנחנו קוראים בבוקר בעיתון, אנחנו רואים בערב בצורה הומוריסטית אצל דז'יגן ושומכר...".

 

מאחורי כל שם של תוכנית חדשה הסתתרה נימה יהודית, שנגעה אל כל לב, ורצה הגורל שתוכניתם האחרונה, עד פרוץ המלחמה, תקרא: "קח לך ואל תבכה"... הגרמנים הפציצו את תיאטרון "נובושצ'י" שהתמוטט תחתיו. רק קיר אחד בלבד נשאר עומד ועליו התנופפה ברוח מודעה צבעונית ועליזה: "קח לך ואל תבכה""..  ניסינו לעודד את היהודים בהומור, התלוצצנו על חשבון היטלר, אמרנו להם ששמו מתחיל בה"א כשמו של המן הרשע, ובקרוב יזכה גם לסופו של המן, "אך נבואותינו היו אופטימיות מדי. לא אנו ולא אחרים שיערנו שכה גדולה תהיה השואה!"

 

"שירו לנו שיר רוסי!"

 

וכשהחלו הגרמנים מתפרצים לוורשה, נטלה להקת דזי'גן ושומכר את מקל הנדודים ומיהרה לברוח, הרחק הרחק מהגרמני. הם שרפו את כל כתבי היד, השמידו תווים ושירים, חומר שנאסף במשך 13 שנה הלך לטמיון. ראשית דרכה הייתה לביאליסטוק, שהרוסים שלטו בה, נתקבלו בסבר פנים ואורגנו כתיאטרון ממלכתי יהודי. הופיעו במוסקבה ובכל הבירות של ברית המועצות. ב1941 השיגום מטוסי החבלה הגרמנים באודסה בשעה שהופיעו ב"זילוני תיאטר" תחת כיפת השמיים. הצליחו לברוח בקרון משא לחרקוב, וכשקרבו הגרמנים, הועברו דרך הים הכספי לטשקנט, כדי לעודד את רוח היהודים שם. אך להקתם, שמנתה 20 איש, נאלצה להופיע בפני שבעה יהודים בלבד, היחידים שנמצאו בטשקנט.

 

"מחוסר קהל יהודי נאלצנו לעבור לרוסית. שכרנו קרקס ואת תוכניותינו תרגמנו לרוסית, אם כי שפה זו לא הייתה שגורה בפינו. בכוונה בחרנו בטיפוסים נוכריים - אוזבקים, גרמנים – כדי שלא נצטרך לדבר רוסית רהוטה. "ערב אחד שרנו שיר 'רוסי' כשלפתע קמו שני אינוולידים ופתחו בצעקות: 'מה אתם שרים לנו? איננו מבינים מילה! שירו רוסית, רק רוסית!... ואנחנו חשבנו שאמנם אנחנו שרים רוסית..."

 

הם היו חפים מפשע

 

ב1942, כשהמצב ברוסיה החמיר, התגייסו דז'יגן ושומכר לצבא הפולני שהתארגן אז בראשותו של הגנרל אנדרס, וקיוו להגיע איתם לארץ ישראל. אך נראה, שהאנטישמים של הגנרל לא ראו את הדבר בעין יפה, העלילו עליהם שהנם עריקים מהצבא האדום ואמנינו נעצרו לחקירה. "עד שנתברר שאנו חפים מפשע, עברו עלינו ארבע שנים במחנה הסגר, וכשנסתיימה המלחמה נהנינו מהחנינה..." הם מספרים בשחוק מר. שוב החלו נראים על הבימה. מלכתחילה במוסקבה, אחר כך בוורשה ומשם – לפריז.

 

"ועכשיו אנחנו פה, ומרגישים עצמנו מצוין, נקווה שגם אתם תרגישו מצוין בחברתנו!"

- ומהי תוכניתכם לעתיד הקרוב והרחוק?

"קודם כל אנחנו מחפשים דירות, כדי להרגיש כאזרחים ממש. אחר כך נחפש פרנסה, ומכיוון שפרנסתנו היא התיאטרון, נאלץ בעל כורחנו לשחק תיאטרון... נלכד סביבנו סופרים ואמנים, נגבש להקה מעולה, ואם נחליט לערוך סיורים בעולם הרחב – נביא ליהודי הגולה רק הצגות מן ההווי הישראלי החדש".  

 

באדיבות ארכיון עיתון "ידיעות אחרונות"

 

רוצים לקרוא ראיונות נוספים? לחצו כאן

 

 


 

אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

 

                           לרכישת מינוי באנציקלופדיה ynet     


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דז'יגן ושומכר
באדיבות לידיה אופיר
כרזת פרסומת לאחד ממופעיהם של דז'יגן ושומכר
מומלצים