על החיים ועל המוות

חיפה תחתית, עיר קשת יום צרובת שמש. הכניסה לנמל מוכת עזובה. מקום מת שמבקש לקום לתחייה. אישה מבוגרת אוספת בקבוקי פלסטיק מפחי אשפה. גבר מחורץ פנים מרקק למולה וממלמל לעצמו בכעס מילים חסרות פשר. מולי מונחים פעורים הֳאנגרים אכולי מלח, שנזנחו ונשכחו. רחוק מעליהם משקיפים עגורנים ארוכי צוואר. הפוטנציאל האדיר שטמון במרחבי המתכת והבטון שלמרגלות הכרמל נראה לכל עין.

זה לא סוד שמזה חודשים, משהו קורה בנמל חיפה. מסעדות נפתחות, תכניות עירוניות לפיתוח נרקמות, מיזמי נדל"ן רווחיים מחכים בסבלנות לאישורים מתאימים ובניית מעונות לסטודנטים נמצאת בעיצומה.  

בשביל להגשים חלומות, נזקקת חיפה המנומנמת לאנשים חולמים. שניים כאלה - מירב איתן, ירושלמית לשעבר וגסטון צהר, יליד ברלין, שניהם ארכיטקטים במקצועם - פועלים כבר שלושה חודשים בלב ליבו של הנמל הישן.

מירב איתן וגסטון צהר מחוץ לגלריה בנמל חיפה (צילום: מתי אלמליח) 

באפס אמצעים ועם הרבה רצון וכוונות טובות, הם הפכו מבנה נטוש, ששימש בעברו כבית זונות, לגלריית אמנות יוצאת דופן שעוסקת בארכיטקטורה, עיצוב, סביבה ואקולוגיה ומעל לכל באחריות חברתית. את המבנה הם צבעו במו ידיהם בירוק זרחני. "מעשה מרדני משהו", הם מודים ומאשרים בחיוך שגם הסוחרים באזור לא ידעו אם לבלוע או להקיא את הנוכחות החדשה.  

תיעוד המתים

באזור הזה אמנם לא קל לעכל שוֹנוּת אבל איתן וצהר אינם מתכוונים להקל על הבאים הפוטנציאלי. בימים אלה הם מציגים בגלריה שלהם את התערוכה "דיוקנאות על הסף". זו תערוכה שהיא חוויה מטלטלת, מהותית, חד פעמית, שנוגעת בקו התפר שבין החיים למוות.

במשך שנתיים ליוו הצלם הגרמני, וולטר שילס ועיתונאית מדור הכלכלה של "דר שפיגל", ביאטה לקוטה, חולים סופניים בגילאים שונים בהוספיסים בברלין ובהמבורג.

התיעוד נעשה לפני המוות ואחריו. אל כל אחת מהדמויות מוצמד בתערוכה טקסט שמזקק למילים ספורות חיים שלמים ומוות שקט, מהורהר, שמביט אליך רגוע ומשחרר. משהו ביופי החד של הצילום, בכאב שנשקף מהפנים החיות ובשלווה שעוטפת אותן אחרי, מכה בך מרגע הכניסה לגלריה, עוצר נשימה וממגנט מבט.

היינר שמיטץ. גיל: 52 נולד: 26 נובמבר 1951 נפטר: 14 דצמבר 2003 (צילום: וולטר שילס) 

שמיטץ מדבר מהר, רהוט ביותר, זריז מחשבה אך לא באופן שאינו עמוק. הוא עובד בפרסום. שם כולם צריכים להיות תמיד שמחים. החברים שלו לא רוצים שיהיה עצוב. הם מנסים להסיח את דעתו.

בהוספיס הם צופים איתו במשחקי פוטבול כמו שנהגו לעשות. בירות וסיגריות, מן מסיבה קטנה בחדר. הבנות מהמשרד מביאות לו פרחים.

רבות מהן מגיעות בזוגות, הן לא רוצות להיות איתו לבד. על מה אתה מדבר עם מישהו שנידון למוות? חלק מהם אפילו אומרים 'החלמה מלאה' כשהם הולכים, 'מקווים שתחזור לעצמך בקרוב, חבר!'.

מריה האי-אן טויאט קאו. גיל: 41. נולדה: 26 אוגוסט 1951. נפטרה: 15 פברואר 2004 

"המוות הוא שום דבר", אומרת קאו, "אני מאמצת את המוות. זה לא הסוף. אחר כך, כשאנחנו פוגשים את אלוהים, אנחנו הופכים יפים.

"אנחנו נקראים חזרה לאדמה רק אם אנחנו עדיין מחוברים לבן אנוש אחר ברגעינו האחרונים". קאו מתכוננת לרגע הזה כל יום. היא רוצה להגיע לתחושת ניתוק מוחלטת ברגע המוות.

ארץ החיים

למרות שבאירופה זכתה התערוכה לתהודה אדירה ולפרס שני בתחרות הבינלאומית לצילומי עיתונות, בישראל נתקלו בעלי גלריית או*ג'י בקושי עצום לחשוף ולשווק אותה.

"אנשים לא רוצים להתעסק במוות וזה כולל גם עיתונאים, עורכי מדורי תרבות ומבקרי אמנות", אומרת מירב איתן, "בגלל חשיבות הנושא ואיכות התערוכה היינו משוכנעים שאנשים יעמדו כאן בתור, אבל זה לא קרה.

"זו תערוכה שמתייחסת לאנשים שמתו מוות שקט, מאחורי דלתות, אנשים שברגע אחד בגלל מחלה התגלו כלא רלבנטיים לחברה שסובבת אותם. קולם לא היה נשמע אחרת. חלקם הרגישו זנוחים, בצד, כאילו ויתרו עליהם מראש. באיזה שהוא מקום, גם אנחנו מרגישים שהתערוכה הזו נדחקה לצד ולא בגלל שהיא לא טובה, אלא כיוון שבארץ הזו, למודת הטרור והמוות היומיומי שמקיף אותנו, אנחנו פשוט לא מוכנים לגעת בזה". 

קלרה ברנס. גיל: 83. נולדה: 2 דצמבר 1920. נפטרה: 3 מרץ 2004

"הייתי רוצה יותר מהכל, לצאת החוצה, לרדת אל נהר האלבה, לשבת על אבני האגם ולטבול את רגליי במים. זה מה שנהגנו לעשות כשהיינו ילדים, כשהלכנו לאסוף עצים ליד הנהר.

אם הייתי יכולה לחיות את חיי שוב, הייתי עושה הכל אחרת. לא הייתי סוחבת עצים. אבל האם יש אפשרות שנייה? אני לא חושבת, אחרי הכל, אתה מאמין למה שאתה רואה ואתה יכול לראות רק מה שיש.

אני לא פוחדת מהמוות. אני אהיה אחת ממיליון, ביליון גרגרי חול במדבר. הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא תהליך המוות. אתה פשוט לא יודע מה באמת קורה".

גם גסטון צהר, שותפה של איתן, מדבר על תחושת הבידוד של המצולמים ועל כישלונה של החברה המודרנית להתמודד עם פרידה מהחיים.

"הצילומים האלה מאד חשובים בעיני לא רק כיוון שהסיפורים שמאחוריהם שוברי לב, אלא כי הם נותנים סוג מסוים של הכוונה", הוא אומר, "התערוכה הזו מסירה במעט את הפחד מהלא נודע, נותנת למוות פנים ולאנשים האלה מקום.

"זו לא תערוכה עצובה, יש בה הרבה מאד כוח. היא מחזקת. זו לא רק אמנות משובחת אלא צורך חברתי, חיבור בין האמנות לחיים".

רגש אינטימי

בניגוד לתערוכה מעוררת המחלוקת "עולמות הגוף", שעתידה להציג במדעטק בחיפה בשנה הבאה גופות משומרות בתנוחות אמנותיות שונות וחלקי איברים, המפגש שמציעים הצילומים של וולטר שילס הוא מופנם, כמו מסע מר-מתוק אל התודעה המודחקת ביותר. 

מיכאל לורמן. גיל: 56. נולד: 19 אוגוסט 1946. נפטר: 14 ינואר 2003 

לורמן היה מנהל ומכור לעבודה. יום אחד הוא פשוט נפל בבית החולים אמרו לו: "גידול במוח. ממאיר". זה היה לפני שלושה שבועות.

לורמן לא רוצה לדבר על המוות. הוא מעדיף לדבר על חייו. איך הצליח לחמוק בגבול הצר מעיר מולדתו סווביה והגיע לפריז. לימודיו בסורבון, מהומות הרחוב, מהפיכות, נשים.

"באמת אהבתי את החיים", הוא אומר, "עכשיו זה נגמר. אני לא מפחד ממה שיבוא". לבחירתו, אין איש לצידו, זו לא הדרך שבה חי אבל הוא לא מתחרט. הוא אפילו עוטה הבעת הנאה משלביה המתקמדים של המחלה.

הוא מרגיש כאילו גופו קמל. אין לו כאבים. "אני אמות בקרוב", הוא אומר. שלושה ימים לאחר מכן דולק נר מחוץ לחדרו. מציין שהוא נפטר.

התערוכה הזו, שנחרתת בזיכרון לא רק בגלל האסתטיקה אלא בעיקר בזכות האנושיות שבה, מצליחה בפשטות ובדיוק רב להפיל את המסכות שאנשים נוטים לעטות על פניהם ביומיום.

מה שנותר הוא המהות הלא מתיפייפת, האמת הבוטה ונטולת ההתפשרות. כמו היינר שמיטץ שמספר על אנשים עמם עבד שהגיעו לבקר אותו בהוספיס בזוגות.

"אף אחד לא שואל אותי איך אני מרגיש כי הם פשוט מתים מפחד", הוא כותב, "הם מנסים נואשות להתעלם מהנושא ומדברים על כל מיני דברים שונים. האם הם אינם מבינים? אני הולך למות! רק על זה אני חושב בכל דקה, בכל רגע שאני לבד".

לדברי צהר הפורטרט של שמיטץ והטקסט הקצר שמלווה אותו, שינו בו התנהגויות. "אחרי זה, לא יכולתי להתייחס לאנשים גוססים אותו הדבר", הוא אומר, "אני זוכר את חוסר הנוחות שחשתי עם סבתי שהיתה בימיה האחרונים.

היום, אני מנסה להקשיב יותר, ללמוד מזה וליישם. במובן זה מדובר בתערוכה אופטימית שמקלה מאד בהתמודדות היומיומית".

ביומיום של גסטון צהר ומירב איתן, ההתמודדות המרכזית היא בניסיון האלטרואיסטי שלהם לחבר בין הגבולות הבלתי נראים שמפרידים בין הכרמל לעיר התחתית. אם הם יצליחו, עושה הרושם שכולם יצאו מורווחים.

"חיפה מאד מיובשת מבחינה תרבותית. אנשים פה לא רגילים ללכת לגלריות ולמוזיאונים, זה לא חלק מהיומיום שלהם", אומר צהר, "זו בדיוק הסיבה שחשבנו שהקמת גלריה דווקא פה תענה על כל הצרכים. קל יותר להתחיל פה מבחינת עלויות. אין פה תחרות והפוטנציאל אדיר". עכשיו מחכים לכם שתבואו.